דיני נזיקין
סיכום מקיף פסקי דין
גרם הפרת חוזה............................................................................................. 4
ע"א 643/88 עזבון זיידנציג נ' שטיין......................................................................................... 4
ע"א 628/77 חסיד נ' קנונף.................................................................................................... 4
ע"א 335/59 שאול ריחני נ' יעקב צדקי (זוסמן, לנדוי, כהן)............................................................. 4
ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' אברהם קורן (לנדוי, כהן, ועציוני).............................. 4
ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי (בן-פורת, נתניהו ווייס)........................................................... 4
ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (ברק, בך, קדמי)........................................... 4
לשון הרע................................................................................................... 5
ע"א 466/83 שאהה נ' דרדראן................................................................................................ 5
ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי..................................................................... 5
ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא................................................................................................. 5
ד"נ 9/77 חברת החשמל נגד הארץ........................................................................................... 6
ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות.................................................................................... 6
ע"א 788/89 ריימר נ' רייבר................................................................................................... 6
אחריות מוצרים פגומים-קריאה.............................................................................. 6
ע"א 166/88 פיניציה בע"מ נ' ארמונד עמר (שמגר, גולדברג, מלץ)..................................................... 6
ע"א 532/89 קיבוץ ניר דוד נ' מרים שוקרון (ברק, לוין, אור)........................................................... 6
נושא 15 – פיצוי נפגעי תאונות דרכים....................................................................... 7
ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה................................................................................................. 7
ע"א 360/80 מיכון חברה למטע נ' "קרנית"................................................................................. 7
ע"א 214/81 מ"י נ' פחימה..................................................................................................... 7
ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה לביטוח............................................................................... 7
ע"א 608/90 קרנית נ' בניזרי.................................................................................................. 8
ע"א 483/84 "קרנית" נגד אברהם............................................................................................ 8
ע"א 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם............................................................................................. 8
נושא 16 – הנזק והערכתו................................................................................... 9
ע"א 30/72 - שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, עו"ד......................................................................... 9
ע"א 5610/93 - יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה.......................................................... 9
ע"א 357/80 נעים נ' ברדה..................................................................................................... 9
ע"א 773/81 עזבון פרייליך נ' מ"י......................................................................................... 10
ע"א 3049/93 - סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח'..................................................................... 10
דנ"א 3444/97 - ציון חיימס נ' איילון חברה לבטוח בע"מ.............................................................. 10
ע"א 467/77 הורוביץ נ' רשות הנמלים..................................................................................... 10
ע"א 384/74 - עזבון המנוח דוד אזולאי נ' מפעלי יציקה וולקן........................................................ 11
ע"א 5049/91 קופ"ח נ' רחמן................................................................................................ 11
ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו............................................................................................ 11
ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא................................................................................................ 11
נושא 17 – יורשים ותלויים................................................................................. 11
ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון צאייג................................................................ 12
ע"א 610/75 רותם נ' נוף..................................................................................................... 12
ע"א 110/80 גבאי נ' וליס.................................................................................................... 12
ע"א 5/84 עזבון יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח........................................................................ 12
ע"א 482/89 - עזבון המנוחה אביר שרה ז"ל נ' פרבר יהושע.......................................................... 12
ע"א 453/72 - דניאל ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים.......................................................... 12
ע"א 111/73 - יצחק ו-סאלח יהודה נ' אלכסנדר דוד ואח'............................................................. 13
ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון..................................................................................................... 13
נושא 18 – ריבוי מקורות הפיצוי........................................................................... 13
ע"א 5/87 - דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי...................................................................................... 13
ע"א 60/82 - אריה בן יוחנן נ' מדינת ישראל............................................................................. 13
ע"א 331/75 "מבטחים" נ' פלאצי........................................................................................... 14
ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון................................................................................................. 14
נושא 18 – ריבוי מקורות הפיצוי........................................................................... 14
ע"א 5/87 - דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי...................................................................................... 14
ע"א 60/82 - אריה בן יוחנן נ' מדינת ישראל............................................................................. 14
ע"א 331/75 "מבטחים" נ' פלאצי........................................................................................... 14
ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון................................................................................................. 15
נושא 1- דיני הנזיקין במשפט............................................................................... 15
ע"א 282/70 רדומילסקי נ' פרידמן.......................................................................................... 15
ע"א 558/84 כרמלי נ' מ"י.................................................................................................... 15
ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו..................................................................................................... 15
ע"א 3666 ,4012/90 - עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ............................................................... 15
ע"א 5610/93 - יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה........................................................ 15
נושא 2 – סוגי עוולות הנזיקין והיחס ביניהן................................................................ 16
ע"א 558/84 כרמלי נ' מ"י.................................................................................................... 16
ת.א. 375/68 מזרחי נ' "מקורות" חברת המים בע"מ..................................................................... 16
ע"א Sidaar נ' קצא"א.................................................................................................... 16
נושא 3 – מטרות דיני הנזיקין............................................................................... 16
ע"א 44/76 אתא נ' שוורץ.................................................................................................... 16
ע"א 804/80 Sidaar נ' קו צינורות אילת אשקלון.................................................................... 16
ע"א 407/89 - צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח'......................................................... 16
נושא 9 – אשם תורם...................................................................................... 17
ע"א 316/75 שור נ' מ"י....................................................................................................... 17
ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם.................................................................................. 17
ע"א 371/90 סובחי נ' מ"י.................................................................................................... 17
ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי......................................................................................... 17
ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ....................................................................................... 17
ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק.................................................................................. 17
ע"א 804/80 siddar נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ....................................................... 18
ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין)................................................................................. 18
ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ.................................................................. 18
נושא 10 – הפרת חובה חקוקה............................................................................ 18
§63 הפרת חובה חקוקה..................................................................................................... 18
ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן:............................................................................................. 18
ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש..................................................................... 18
ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן............................................................................................. 19
ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'אמל............................................................................................. 19
ע"א 630/68 כהן נ' עלי טבק............................................................................................... 19
ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן..................................................................... 19
ע"פ 84/85 ליכנשטיין נ' מ"י................................................................................................. 19
בג"צ 1924/84 סוקר נ' הועדה לבניה, למגורים ולתעשייה י-ם........................................................ 19
נושא 11 – אחריות רשויות ציבור ועובדיהן................................................................ 20
ד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו..................................................................................................... 20
ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר.......................................................................................... 20
ע"א 337/81 בוסקילה נ' מ"י................................................................................................ 20
ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן...................................................................................................... 20
ע"א 751/68 רעד נ' מ"י....................................................................................................... 21
ע"א 345/85 מ"י נ' אוחנה.................................................................................................... 21
ע"א 211/82 ננס נ' פלורו..................................................................................................... 21
ע"א 404/80 בני עטרות נ' מ"י............................................................................................... 21
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון..................................................................................... 21
ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי........................................................................................... 21
רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ............................. 22
נושא 12 – הקשר הסיבתי וריחוק הנזק.................................................................... 22
ע"א 23/61 סימון נ' מנשה.................................................................................................... 22
ע"א 92/71 בן אריה נ' עזבון ברום......................................................................................... 23
ע"א 57/82 מ"י נ' אביטן..................................................................................................... 23
ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל תעשיות עץ.................................................................................... 23
ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי.................................................................................................. 23
ע"א 702/86 איטונג נ' בן הרוש............................................................................................. 23
ע"א 750/75 אמזלג נ' סולל בונה........................................................................................... 23
ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה............................................................................................. 24
ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ.......................................................................... 24
ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה אופרטיבית............................................................................ 24
ע"א 223/80 בן ציון נ' מגורי בית ים בע"מ............................................................................... 24
ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח.............................................................................. 24
ע"א 4832/92 "אליהו" חברה לביטוח נ' בורבה.......................................................................... 24
ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר..................................................................................................... 25
ע"א 2757/93 שרון נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ......................................................................... 25
ע"א 248/86 עזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ.............................................................. 25
ע"א 755/76 "משמר" חברה לשמירה נ' עישא............................................................................ 25
י' גלעד, הסיבתיות במשפט בנזיקין הישראלי – בחינה מחודשתß ריחוק הנזק בדין הישראלי................. 26
נושא 13 – אחריות למעשי זולת........................................................................... 26
ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי.................................................................................................. 26
ע"א 635/74 מזי נ' "קוקה קולה"........................................................................................... 26
ע"א 273/80 מדינה נ' כהן................................................................................................... 26
ע"א 748/82 עיריית ת"א-יפו נ' מורד...................................................................................... 27
ע"א 413/67 קשאני נ' רסקו.................................................................................................. 27
ע"א 502/78 מ"י נ' ניסים..................................................................................................... 27
ע"א 338/60 מ"י נ' מדר....................................................................................................... 27
ע"א 445/88 כנ"ר כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' שטיבל.......................................................... 27
ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו................................................................................................. 28
נושא 14 – ריבוי מעוולים................................................................................. 28
ע"א 411/70 פינס נ' בן עמירה.............................................................................................. 28
ע"א 496/72 ארוג'י נ' פינק.................................................................................................. 28
ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן.................................................................................................. 28
ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר.............................................................................................. 29
ע"א 43/50 מ"י נ' קיסלוג.................................................................................................... 29
ע"א 49/63 צוקר נ' ליבוביץ................................................................................................. 29
ע"א 493/63 קופת חולים כללית נ' קבוצת כנרת........................................................................ 29
ע"א 532/77 שירוטו נ' קוקואשוילי........................................................................................ 30
ע"א 132/86 ג'ורי נ' מ"י...................................................................................................... 30
תרמית..................................................................................................... 30
ע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה............................................................................................... 30
ע"א 481/81 טבוליצקי נ' פרלמן............................................................................................ 30
המ' 106/54 וינשטיין נ. קדימה,............................................................................................. 31
ע"א 111/68 "לפידות" נ. שליסר............................................................................................ 32
נטל ההוכחה................................................................................................................ 32
ע"א 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש......................................................................... 32
הפרת חובה................................................................................................................. 33
ע"א 224/51 פריצקר נ. פרידמן.............................................................................................. 34
ע”א 243/83 עיריית י-ם נ' גורדון........................................................................................... 34
התקיימות יסודות עוולת הרשלנות......................................................................................... 34
ד"נ 25/66 בר-חי נ' שטיינר................................................................................................... 35
תקיפה ורשלנות רפואית.................................................................................................. 35
ע"א 3108/91 רייבי נ. ד"ר וייגל............................................................................................ 35
(תקיפה רפואית)........................................................................................................... 35
ע"א 323/89 קוהרי נ. מ"י.................................................................................................... 36
ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה........................................................................................ 37
ע"א 360/64 אבוטבול נ' קליגר............................................................................................ 38
ד"נ 4/69 נוימן נ. כהן......................................................................................................... 39
נטל ההוכחה ברשלנות.................................................................................................... 39
ע"א 451/66 קורנפלד נ' שאולוב............................................................................................ 40
ע"א 470/87 אלטורי נ' מדינת ישראל...................................................................................... 41
ע"פ 480/85 קורטאם נ' מ"י.................................................................................................. 41
תקיפה ורשלנות רפואית.................................................................................................. 41
ע"א 506/88 שפר (קטינה) נ' מדינת ישראל............................................................................... 41
ע"א 518/82 זיצוב נ' כץ..................................................................................................... 42
ע"א 542/87 קופת אשראי נ. עוואד........................................................................................ 43
ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי........................................................................................ 43
ע”א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות נ' צבאח........................................................................... 43
חובת הסודיות מול חובת הנאמנות/הגילוי (המושגית).............................................................. 44
ע"פ 74/62 פישמן נ. היוהמ"ש............................................................................................... 45
ע"א 80/88 רע"א 444,452/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן:.................................................. 45
ע"א 643/88 עזבון זיידנציג נ' שטיין
המשיבים רכשו גרש מהמנוחה, שעזבונה הוא המערער. ע"פ תנאי החוזה היה על המוכרת לשלם תשלומי החובה שחלים על המגרש. כדי לקבל אישור ע"מ להעביר המגרש על שמם, דרשה המערערת תשלום היטל השבחה. המשיבים שילמו ההיטל ותבעו העזבון שלה בהפרת חוזה, ואת עורכי הדין בגרם הפרת חוזה ורשלנות.
ביהמ"ש: המערערת לא הפרה ההסכם היות ולא היתה מצדה חובה לשלם את ההיטל. עקב כך שלא הפרה ההסכם, לא ניתן לתבוע עו"ד בגרם הפרת חוזה (לא גרמו להפרת חוזה).
המערער והמשיב חתמו על חוזה להעברת המושכר, אך המושכר לא הועבר למערער כנדרש בחוזה משום המשך החזקתה של המשיבה השנייה בו.
ביהמ"ש: גרם הפרת חוזה יכול שייעשה במחדל. תניית פטור בחוזה אינה גוררת בהכרח שחרורו של הצד מחובתו שלא להפריע לקיום החוזה. הגנה על אינטרס אישי, בניגוד להגנה על אינטרס ציבורי, יאנה צידוק לגרם הפרת חוזה.
§5 לפקודה הסתכנות מרצון
ע"א 335/59 שאול ריחני נ' יעקב צדקי (זוסמן, לנדוי, כהן)
העובדות:
תוך זריקת אבנם הדדית, פגע המערער בעינו של המשיב ופגע בעינו וחבל בה קשות. המחוזי חייב את המרער לשלם למשיב 40% מסכום הנזק שהוא אמד.
בג"צ:
· · כשהמעשה שגרם לנזק לא היה פעולה רצונית של הניזוק, אלא שהניזוק ביודעו את הסיכונים הכרוכים בו, רק ציפה לו, בהעדר ראיה על רצון הניזוק להסתכן, אין להסיק רצון זה מידיעת הסכנה בלבד.
· · ראיה כזו צריכה להוכיח שהתובע נתקל בסיכון הנדון תוך הנסיבות שיש בהן כדי להצביע על כך שהוא קיבל על עצמו את הסיכון מרצון, בהכרה חיובית ומלאה של הסכנה, בידיעת זכותו להישמר מפניה, ובברירה חופשית להסתכן בכ"ז, לא מפאת לחץ או כפיה מצד הנתבע, אלא מטעמי שלו עצמו.
ïהערעור נדחה
ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' אברהם קורן (לנדוי, כהן, ועציוני)
העובדות:
כנגד תביעת פיצויים של שני המשיבים (אשת וחבר המנוח שהיו במכוניתו בעת שהיה שיכור), העלתה חברת הביטוח 2 טענות: הסתכנות מרצון ורשלנות תורמת.
בג"צ:
· · אין די בכך שהתובע חושף עצמו לסכנת נזק, עליו לחשוף עצמו לסכנת הפסד, שעל הנזק שיסבול לא יזכה לפיצוי.
· · ההגנת ההסתכנות מרצון תוכר רק כשהתנהגות התובע מגלה נכונות להסתכן מרצון תוך ידיעה מלאה את הסכנה, ובנסיבות שאין בהן הגבלה על רצונו החופשי.
· · טבעי שאשה תתלווה אל בעלה ברכבו, ולכן אין להעלות כלפיה טענת הסתכנות מרצון אך באשר התלוותה אליו.
· · רק בנסיבות מיוחדות יוותר אדם על זכותו לתבוע פיצויים בשל עוולה שתיגרם לו.
ïהערעור נדחה, והערעור שכנגד התקבל
ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי (בן-פורת, נתניהו ווייס)
העובדות:
המערער נפגע בתאונת דרכים שהינה גם אונת עבודה, ותבע בגינה במחוזי. בחישוב הפיצויים הסתמך ביהמ"ש על חוו"ד של ממחה מטעמו, שקבע למערער אחוזי נכות נמוכים מאלו שנקבעו לו ע"י מומחה המשיבים. ביהמ"ש סירב להפחית מדמי הפיצויים בגין סירוב המערער לעבור ניתוח ברגלו. מכאן הערעור
בג"צ:
· · (וייס)- זכות אדם שלהחליט שלא לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח. אין ללחוץ עליו בדרך ישירה או עקיפה ע"י הפחתת הפיצויים בשל סירובו.
ïהערעור נתקבל בחלקו (מותר היה לניזוק לסרב לעבור את הניתוח)
ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (ברק, בך, קדמי)
העובדות: המערער נפגע בתאונת דרכים. בתאונה נשברה רגלו והוא נותח ובוצע מסמור של עצם הירך. המסמר, הפלטות, והברגים עדיין מצויים בתוך רגלו, אך הוא מסרב לעבור ניתוח להוציאם. המחוזי קבע כי מוטלת על המערער חובה לעבור את הניתוח האמור ע"מ להקטין נזקו, ולפיכך נערכה הפחתה בהתאם באחוזי הנכות של המערער. מכאן הערעור.
בג"צ:
· · בקביעת הנטל להקטנת הנזק, יש להתחשב בכך שבמקרים כגון בקיום ניתוח בגוף הניזוק, נדרש הניזוק להסכים לפגיעה בגופו. יש לאזן בין סיכויי ההצלחה והכאב והסבל הצפויים.
ïהערעור התקבל בחלקו.
המערער הגיש תביעה נ' המשיב בגין הוצאת לשון הרע שהתבצעה במסירת הודעה לממשלת ירדן, כי המערער משת"פ של ממשלת ישראל, ותומך במדיניותה ובפעולותיה בשטחי יו"ש, וכן בפרסום מודעה בעיתון המופיע בירדן ובישראל ממנה השתמע כי המערער משת"פ עם השלטונות הישראלים. התביעה נדחיתה.
הערעור נסב על השאלה- האם ניתן לראות בפרסומים בדבר שת"פ עם ישראל משום לשון הרע כשהדבר יהפוך המערער למטרה לשנאה מצד התושבים בירדן וביו"ש.
דב לוין: מבחן בין לשון הרע אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן אובייקטיבי במהותו. לא מה הרגיש הנתבע, אלא כיצד עלולה החברה לקבל הפרסום. אדם שנטען לגביו שהוא משת"פ עם השלטונות, אין בכך כדי לפגוע בו. העובדה כי בקרב מיעוט מבין אויבי ישראל שת"פ הוא בזוי, לא תהווה קנ"מ.
בן-פורת: במשטר הדמוקרטי יש להגן על מי שנפגע ע"י פרסום בקרב המגזר או החוג שבהם מתנהלים חייו, ולאו דווקא בחברה כולה.
הכרה בתביעת לשון הרע, המתייחסת לפגיעה בשם טוב של התובע בעיני קבוצת מיעוט, מן הראוי שתהא מוגבלת בהיקפה. היענות לתביעת דיבה אינה מתפרשת כהכרת ביהמ"ש בערכי/עקרונות קבוצת המיעוט, או האם הדברים הינם רצויים מבחינה ציבורית או לא.
אלון: המבחן ללשון הרע הוא האם יש בה כדי לפגוע באדם לפי מידת הפגיעה המצוייה בחוק- בקרב החוג שעמו הוא נמנה. גם אם הדבר פסול מבחינת קבוצה מצומצמת (החוג שלו) כשבעיני הציבור אין הדבר פסול.
הרעיון המרכזי- עשיית צדק בין בעלי הדין, ושמירה ככל האפשר על זכות התובע שלא להיפגע מהלשון הרעה. (התנהגות בעלי הדין, חומרת המעשה, וחומרת השעה וכו'). במקרה דנן, גם כשקיימת דעה בחוג המערער כי שת"פ עם שלטונות ישראל יש בו משום פגם של מלשנות, דעה זו נוגדת שמירת בטחון המדינה, תפיסות היסוד של שלטון וסדר ולכן נדחית.
ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי
בכותרת כתבה שפורסמה בעיתון נאמר ששופט לא קיבל עדות בשבועה של עו"ד. בכתבה שורבבה בטעות שמו של עו"ד המנוח במקום שמו של העו"ד אליו התייחס פסה"ד. תביעת המנוח בגין לשון הרע התקבלה במחוזי. ערעור עזבונו נסב על שאלת גובה הפיצויים. המשיבים מצידם מערערים על שאלת האחריות.
בג"ץ: לשון §15(1) לחוק לשון הרע רחבה דיה כדי לכלול בחובה לא רק פרסום לשון הרע הנעזה בלא לדעת על קיום הנפגע (מתוך שהדמות אליה התכוון המפרסם הינה פיקטיבית), אלא גם פרסום לשון הרע הנעשה בלא לדעת על קיום הנפגע משום טעות בפרסום. המושג "חייב לדעת על קיום הנפגע" (§15(1)) מציג מבחן אובייקטיבי- האדם הסביר צריך היה בהתחשב בנסיבות לדעת. על המוציא לאור היה לדעת על קיום העו"ד , המפרסם, המדווח על פס"ד, חייב לנקוט אמצעים סבירים להבטחת דיווח אמין ושלא יחולו שיבושים בהדפסה.
במקרה דנן לא נתקיימו יסודות תחולת §15(1)- הגנה על לשון הרע (לא ידע). לגבי הפיצויים, אין מקום לפיצויים עונשיים משום שהדבר לא נעשה בזדון.
שמגר- נתבע שאינו נוקט אמצעים סבירים להיווכח אם אמת בפרסום, מוחזק מכח §16(ב)(2) כמי שפועל בחת"ל. אם אין בידיו לסתור החזקה בהוכחת הנסיבות המצדיקות פעולתו, החזקה תעמוד.
המערער כתב ספר המתאר פעולות פשירא (שבעת כתיבת הספר היה ח"כ ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת). הספר עמד להופיע בסמוך לבחירות. יומיים לפני מועד פרסומו, פונה שפירא למחוזי לצוות על איסור על פרסום הספר. המחוזי נעתר לבקשה, וקבע שדיון יערך תוך שבוע. שפירא הגיש תביעה נגד אבנרי בטענה שהוא מאיים בהוצאת הספר זה זמן רב, ושבספר יהיה משום פרסום לשון הרע. בנוסף, הדברים שפורסמו בעבר, והאמורים להיכלל בספר אינם אמת, ולכן התבקש צו מניעה לתמיד האוסר הפרסום. הפרסום (השקרי) עלול לגרום לשפירא נזק בלתי הפיך.
אבנרי בתצהיר אמר שהפרסום הינו אמת, וכי הציבור רשאי לדעת מידע שישפיע על הבחירות הקרובות.
עם פתיחת הדיון, סירב אבנרי למסור לשפירא עותק מהספר באופן עקרוני, משום שיש בכך צנזורה. המחוזי החליט שהיות ואבנרי טוען שדבריו הינם אמת, יש להראות התוכן לביהמ"ש. משסרב אבנרי נדחה מועד הדיון. בדיון הורה ביהמ"ש כי לא ירשה חקירה ע"י אבנרי כדי לבסס טענת "אמת דיברתי", מכיוון שסירב להמציא הספר. משסירב אבנרי הורה ביהמ"ש למחוק כתב ההגנה, ונתן פס"ד נגדו.
הערעור נסב הן על החלטות הביניים במהלך ההתדיינות והן על פסה"ד.
בג"ץ:ביהמ"ש מוסמך לתת צו שעה או צו לתמיד למנוע פרסום עתידי של לשון הרע, שטרם פורסם (להקדים תרופה למכה), יש לתחשב בחופש הביטוי. הצו הינו תרופה מכנית, יינתן רק אם הפיצוי אינו נותן סעד מספיק להפרה (הזכות נתונה לשק"ד בימה"ש). שק"ד אינו שרירותי אלא סטטוטורי -§73 – 74 לפקודת הנזיקין קובעים באלו נסיבות לא ינתן הציווי (רשימה שאיננה ממצא)
בהפעלת שיקול דעת על ביהמ"ש להחשב באינטרסים והערכים המתנגשים (שם טוב – חופש הביטוי) ולהתחשב בשלב בהליך בשיפוטי בו מתעוררת השאלה (האם אחריות הנתבע נקבעה) בעניינינו האחריות טרם הוכחה, ולכן יש לחתור לאיזון רצוי בין שם טוב לחופש הביטוי (אולי אף להתחשב באינטרס הציבורי)
זכות האדם להגנה על שמו הטוב הינה זכות יסוד, גם חופש הביטוי הינו זכות יסוד. אף ביטוי שיש בו משום לשון הרע הוא ביטוי שעקרון חופש הביטוי חל עליו, אך הגנת הביטוי חייבת להתחשב בזכויות אחרות כגון שם טוב.
חוק איסור לשון הרע איזן בין הזכויות. המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב – חופש הביטוי. מתן ציוויו שעה למניעה מוקדמת של פרסום הינה בשק"ד השופט. יש לתת משקל מיוחד לחופש הביטוי בעיקר לכל הנוגע לענייני הציבור, גופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות.
אלו, נוטלים על עצמם סיכונים לשמם הטוב. אין בכך כדי להצדיק את הפגיעה, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל. לאיש הציבור ידע ונגישות לתקשורת אשר מאפשרים לו להגן על שמו הטוב (יותר מהאדם הרגיל)
כאשר מדובר בדבר שקר, גובר אינטרס השם הטוב. כל עוד לא הוכחה אחריות, יש להעדיף את חופש הביטוי ולהמנע מצווי שעה.
על ביהמ"ש לבחון האם הגנת הנתבע מבוססת או שמע מדובר בטענת סרק, אך על לו לביהמ"ש לדרוש את הצגת החומר שטרם פורסם, דרישה זו פוגעת בחופש הביטוי
במקרה של ספק עדיף יהא לטעות לטובת חופש הביטוי, אפילו אם לעיתים תשאר פגיעה בשם טוב שלא כדין, בלא סעד ראוי. אם זאת יש לעשות הכל כדי להפחית את המקרים שפגיעה אינה זוכה לסעד.
הע"א 723/74 בוא נתקבל ברוב דעות ערעור הארץ ונדחתה תביעת חברת החשמל לפיצויים על הוצעת לשון הרע.
בג"ץ: אין לזכות חופש הביטוי מעמד על לעומת זכויות זכויות יסוד אחרות (לרבות שם טוב). יש לפרש §15(4) ע"פ הפירוש המילולי – חייבת לביות הפרדה בין תאור העובדות והבעת הדעה. אין די שבפרשה כולה יש לעובדות הנכונות משקל דומיננטי לעומת העובדות הכוזבות.
ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות
העיתון פרסם כתבות בשם יש למערער (ראש לשכת חקירות במשטרת חיפה) קבלת טובות ההנאה, התנכלות לקצינה תחת פיקודו, ואי ניהול נאות של חקירות עליהם הופקד. בכתבות היו אי דיוקים בתיאור היקף העבירות לכאורה שבהם נחשד המערער. עוד לפני הפרסום הראשון נתקבלה במשטרה החלטה לחקור את המערער, אך התיק נסגר מחוסר ראיות ומחוסר עניין לציבור. עובדת סגירת התיק לא פורמה בעיתון. העיתון התגונן בטענת "אמת דיברתי" ובפרסומים בתו"ל. המחוזי דחה את התביעה – מכאן הערעור.
גולדברג: האם הגנת §14 מחייבת את מי שפרסם אמת בשעתו לפרסם אמת כפי שנתבררה בסוף החקירה? אם מסתמכים על חופש הביטוי כזכות הציבור לדעת, יש לידע את הציבור גם בדבר סגירת החקירה, ומכן שהעיקרון הגלום בחופש הביטוי, מצדיק הטלת חובת פרסום לתוצאות החקירה (למרות שהדבר עלול להכביד על חופש הביטוי – מעקב). ולכן ראוי להטיל חובת עידכון בנסיבות מתאימות. ככול שגדלה הטמעת המידע בציבור כן גדלה חובת העידכון (תדירות הפרסום, תפקידו הציבורי של הנפגע והיקף הפרסום).
אין להעלות טענת אמת דיברתי אם יש מחדל מאוחר בעידכון
בין המערער למנוח (שכנו) היה סכסוך ממושך. המנוח התלונן במשטרה וייחס למערער מעשים המחשידים אותו בגניבה. בעקבות התלונה והחקירה, נפתח נגדו הליך פלילי. ביהמ"ש הרשיעו בחלק מפרטי האישום, וזיכה אותו מחלק אחר. עם תום ההליכים הפליליים, תבע המערער את המנוח בגין לשון הרע. השלום קבע שהמנוח פעל שלא בתו"ל, ופסק נגדו, אך הערעור התקבל במחוזי.
ביהמ"ש: כשמייחסים לפלוני ביצוע מעשי גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, יש בכך משום פרסום לשון הרע. במקרי תלונה במשטרה, עולה לכאורה הגנת תו"ל. חוסר אמונה בנכונות הפרסום עשוי לדור בכפיפה אחת כם תו"ל, כשמדובר בפרסום מכח חובה חקוקה. אולם חוסר אמונה באמיתות הפרסום, אינו עולה בקנה אחד עם תו"ל לעניין ההגנה הקבועה ב§15(8).
§15(8)-"תו"ל"- יש לפרשו כאמונת המפרסם בנכונות הפרסום. אפילו אם הוגשה התלונה מתוך רצון לפגוע.
קריאה 16.6.98
אחריות מוצרים פגומים-קריאה
ע"א 166/88 פיניציה בע"מ נ' ארמונד עמר (שמגר, גולדברג, מלץ)
המשיב נפצע כשפתח בקבוק בירה שיוצר ע"י המערערת. הבקבוק התפוצץ ופצע את המשיב בידו. במחוזי הוכיחו המערערות כי הן בודקות הבקבוקים, וכי הן עומדות בדרישות התקן הישראלי המתאים. עם זאת הוכח שלמרות הבדיקות, מקצת הבקבוקים מגיעים פגומים למילוי, ויש בקבוקים פגומים שאף הגיעו לשוק. כשממלאים בקבוקים פגומים במשקה תוסס כמו בירה, הם עלולים להתפוצץ. חרף הליכי הביקורת, מגיעים לשוק בקבוקים פגומים.
המחוזי חילק האחריות בין יצרנית הבקבוקים והחברה הממלאת אותם, ודחה טענת ההתרשלות התורמת של המשיב. מכאן הערעורים.
בג"ץ:
· · עפ"י הוראת §2(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים, שיצרן כל רכיב יכול להיות אחראי לנזק שנגרם ע"י הרכיב, בנוסף ובנפרד מיצרנים אחרים.
· · אין לקבל טענה ששינויים שעובר רכיב אחד אצל יצרן אחר , משנים אותו כך שאין לראות היצרן כיצרנו. היצור צריך להביא בחשבון מראש את המטרה וההליכים שיעבור הרכיב, וההשפעה שתהיה להם עליו, וחייב להמשיך ולהיות בטוח גם לאחר ההליכים המאוחרים ליצור המקורי.
· · כדי להיחלץ מהחזקה ב§3(ב) לחווק האחריות למוצרים פגומים, מאפשר §4(א)(1) ליצרן ליצור חזקה חדשה הגוברת על קודמתה, ולפיה הפגם נוצר לאחר שיצא המוצר משליטתו. אם הוכיח היצרן "שהמוצר המסויים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו". אמצעי הוכחה לכאורה, שבכוחו להסיר מהיצרן את נטל השכנוע בשאלה אם המוצר שיצא משליטתו היה פגום אם לאו.
· · בדיקה מדגמית אינה עונה על הדרישה ההוכחתית שב§4.
· · בהיעדר מידת אשם של כל אחד מהמזיקים, יש לחלק האשם ביניהם שווה בשווה, לפי פקודת הנזיקין, וחוק האחריות למוצרים פגומים.
ïהערעורים נתקבלו בחלקם.
ע"א 532/89 קיבוץ ניר דוד נ' מרים שוקרון (ברק, לוין, אור)
העובדות: המשיבה נחבלה מחלק של סכין של מכסחת דשא שחדר לבטנה. הסכין יוצר ע"י המערער . במחוזי התברר כי התאונה ארעה כתוצאה מעומס ייתר חד פעמי על הסכין, שנגרם כתוצאה מפגיעת הסכין בגוף זר בעת פעולת המכסחה. המחוזי חייב המערער לשלם למשיבה פיצויי נזיקין. מכאן הערעור.
בג"ץ:
· · המפעיל את המכסחת חויב בפיצויי נזיקין היות ולמורת שהיה מודע לחובה לבדוק את השטח בטרם יגזום את הדשא, בשל פגיעה אפשרית של הסכין בעצמים קשים, הוא לא בדק או לא בדק כהלכה את השטח שבו עבד.
· · על היצרן מוטלת חובת זהירות למניעת מימושו של סיכון לגרימת נזק חמור לגוף האדם, בנסיבות שהסיכון אינו חבוי, סמוי אלא היצרן היה מודע לו, כשאין יודעים למי יגיע המוצר, וכשמדובר במוצר המיועד לשימוש במקומות שיכול שיהיו עצמים קשים לגביהם חשש שחפץ נוקשה כלשהו לא ייגלה לעיני מפעילו.
· · המערער חוייב בפיצויים היות וחרף היותו מודע לאנשים הנמצאים בסביבת הפעלת המכסחת, כתוצאה מאפשרות פגיעת הסכין בגוף קשה, הוא לא הקפיד כיצרן, על מניעה ככל האפשר של מקרים כאלה. המערער התרשל בכך שלא נקט אמצעי זהירות בחיזוק הסכין, לבל ישבר או יתנתק במגע עם עצם קשה, ע"י מניעה או הקטנת הסיכון- שאם ישבר הסכין הוא לא יועף מהמכסחת, אלא יעצר ע"י המגן. בנוסף הוא התרשל היות וחרף תאונות קודמות הוא לא פנה לציבור מחזיקי המכסחות ע"מ שיפנו אליו לשם ביצוע התיקונים הנחוצים (כפי שמשרד העבודה חייבו לעשות).
ïהערעור נדחה
· ·
נושא 15 – פיצוי נפגעי תאונות דרכים
י' כהן: המערערים הם תלוייו של המנוח, שנהרג בתאונת דרכים כתוצאה מהתנגשות בין רכב שבו נהג, לבין אוטובוס. הם הגישו בביהמ"ש המחוזי תביעה בסד"מ נגד המשיבים, נהג האוטובוס ומבטחו, לתשלום תכוף ע"פ חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בקשת המשיבים לדחיית התביעה על הסף נדחתה ע"י הרשם ביהמ"ש המחוזי, אולם ערעורים לביהמ"ש נתקבל. מכאן הערעור לעליון. השאלה המרכזית עליה נסב הערעור היא אם לנוהג חסר ביטוח אישי, שנפגע בתאונה, בה מעורב רכב מנועי נוסף יש עילת תביעה ע"פ §2(א) לחוק האמור נגד נוהג הרכב האחר, ואם קמה תביעה שכזאת לתלוייו של נוהג כזה.
אין להיזקק ל§2(א) אלא ל§3 המסדיר מקרה של תאונה בה מעורבים מספר כלי הרכב. העקרון הכללי שעליו מושתתת האחריות במקרה של תאונה כזאת, לפי §3(א) לחוק, הוא שמבטח של כלי הרכב האחראי עבור הנזק, שנגרם לנוסעים באותו כלי רכב, ואין להם כל תביעה כלפי נוהגים וכלפי מבטחים של כלי רכב אחרים, המעורבים בתאונה.
עקרון זה צריך לחול גם במקרה שהנפגע הוא נוהג של אחד מכלי הרכב ועל כן אם הוא מבוטח בביטוח אישי, תביעתו צריכה להיות מופנית אך ורק כלפי המבטח שלו, ואילו אם לא ביטח את עצמו, אין לו ממי לתבוע פיצויים ע"פ החוק.
אין לאבחן בין זכותו של נוהג שנפגע לבין זכות התלויים בו במקרה שנהרג, אלא במקרה שחלות עליו הוראות §7(א) לחוק.
ע"א 360/80 מיכון חברה למטע נ' "קרנית"
המשיב 2 נפגע בתאונה עצמית, שעה שנהג ברכב מעבודתו (המשיבה 3)- בהיתר מעבודתו כששימשו ברכב לא היה מבוטח.
הרכב בו מדובר הוא מנוף הידראולי נייד, אותו ייצרה המערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע , כי אין למשיב 2 עילת תביעה נגד המשיבה 1, שהוא הקרין- הסטטוטורית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, מכאן הערעור. אחריות בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר את השימוש ברכב, הקבועה ב§2(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היא מעין אחריות שילוחית, המתווספת לאחריות הנוהג.
§2(ב) אינו בא להרחיב את חוג הנפגעים, הנזכרים ב§2(א) ולהחילו גם על נפגע בתאונה עצמית, אלא להרחיב את חוג האחראים כלפי אותם נפגעים. מכאן שלעובד שנפגע בתאונה עצמית, שעה שנהג ברכב ללא ביטוח אישי, איןעילהע"פ §2(ב) כנגד מעבידו, שהתיר לו את השימוש ברכב.
כשהעובד נוהג ברכב של מעבידו ע"פ היתר מאת המעביד, אין לראות את המעביד עצמו כ"משתמש" ברכב במשמעות §2(א) לחוק.
הן בעל הרכב והן הנוהג בו בהיתר ממנו חייבים בביטוח אישי כמשמעו ב§3(א)(2) לפקודת הביטוח רכב מנועי, ובהעדר ביטוח כזה אין הם זכאים לפיצויים מ"קרנית".
לאור §8(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נשמרת לעובד הנוהג זכותו לתבוע ע"פ פקודת הנזיקין.
ברק: החייל נהג במכונית הצבאית ברשות הצבא. הוא לא ייגנב את המכונית. עם זאת, רשות זו לא השתרעה על נסיעה פרטית לביתו, שהייתה בה סטייה מקו הנסיעה המותר. התאונה ארעה, כשהנוהג ביקש לחזור למסלול המותר. בנסיבות אלה האם פטורה המדינה מחובת הביטוח ? השאלה העומדת בפנינו היא מה משמעותה של הדרישה, כי פטור מחובת הביטוח קיים (ע"פ הרישא של §6(1) לפקודת הביטוח). מקום שהמדינה מניחה לאדם אחר להשתמש ברכב של המדינה. מקורה הפרשני של דרישה זו, הוא בהוראות §2(א) לפקודת הביטוח לפיה לא ישתמש אדם- ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש הרכב מנועי "בלא פוליסה בת"- תוקף. מה משמעותו של ינוח" זה ? הביטוי סובל מספר פירושים, לדעת ברק. הדרך הפרשנית הראויה היא שהמילה מבקשת לדעה אם בעל הרכב הניח את עצם השימוש בו- לאחר או שמא הנוהג נטל את הרכב בלא גישהזו עולה בקנה אחד עם תפיסת האחריות המוחלטת שבחוק הפיצויים. על בעל רכב מוטלת חובת הביטוח (לפי §2(א) לפקודת הביטוח) מקום שהוא מתיר את עצם השימוש ברכב לפלוני, ללא כל קשר לשאלה, מהו אופן השימוש שעשה אותו פלוני ברכב והאם נהג במסגרת המגבלות, שהוטלו עליו ע"י בעל הרכב, מקום שההיתר ניתן ע"י המדינה לעניין רכב שבבעלותה, חל פטור מחובת הביטוח, ואם מוטלת אחריות על המדינה כמבטח, שוב אין מוטלת אחריות על קרנית.
ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה לביטוח
מפרנסם המנוח של המערערים נטל טרקטור השייך למושב בו היה חבר, ועבד עמו בשדה ביחד עם חבר. לטרקטור חוברה עגלה. בחזרה למושב, המנוח ישב על הטרקטור שהיה עדיין בנסיעה אוטומטית ונהג בו, בשלב מסויים המנוח ביקש מהשני להחליפו. למנוח לא היה רשיון נהיגה. המחוזי חייב את המשיבה שביטחה את השימוש בטרקטור, לפצות את המערערים.
ד' לוין: אם כי בד"כ המונח "משתמש" רחב יותר מ"נוהג", הרי ככל שמדובר בחוק הפיצויים קיים שוויון בין המונחים. יתכן וליותר מאדם אחד היתה שליטה ברכב בעת ובעונה אחת. המבחן לפיו ייקבע אם יותר מאדם אחד השתמש ברכב לעניין §2(א) לחוק, היא מידת הפיקוח שנשארה בידי כל אחד מהמשתמשים בתהליך הפעלת הרכב, ועד כמה היה הפיקוח בצוותא בידי יותר ממשתמש אחד. לעניין כמות השליטה הנדרשת לצורך המונח "שימוש", אין להסתפק בשליטה מופשטת ברכב, אלא נדרשת שליטה ממשית, כשהמשתמש ברכב הוא אדם שלרצון שלו הסיכויים הטובים ביותר לשלוט ברכב מסויים.
במקרה דנן, התחלקה השליטה בין שני הנהגים לא בו-זמנית, אלא בין-זמנית. המבחן הנכון הינו של "מכלול הנהיגה", ואין להתייחס לכל שלב בנפרד, וזאת משום שהמדובר במצב מיוחד שהו התחלפו השניים ב"נהיגה" תוך כדי הנסיעה עצמה, ומשום כך החילופים היוו חלק מהשימוש עצמו. מה עד שהמנוח נפגע דווקא משום השימוש המשותף.
את המונח "נוהג" בפקודה יש לפרש לפי מובנו המקבל של מונח זה, שהוא צר יותר מהמונח "משתמש", לפיכך יתכנו מקרים בהם תהא חבות לפי החוק ובכ"ז המבוטח לא יהא מכוסה בביטוח לפי הפקודה. במקרים אלה תעמוד לנפגע הזכות להיפרע מקרנית, בהתאם לפי §12(א)(2) לחוק הפיצויים. זכותו של הנוהג הנפגע בתאונה עצמית אינה קמ המכח אחריות כלפיו לפי החוק אלא מכח חוזה הביטוח שבינו או בין בעל הרכב לבין חברת הביטוח. אשר על כן, ההסדר העיקרי לגביו הוא דווקא פקודת ביטוח רכב מנועי, המתרכזת בהסדר הביטוחי ולא חוק הפיצויים המתרכז בהסדר האחריות הנזיקית.
מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים "לפצות כל נפגע" נמצאת מגודרת בין השאאר ע"י §7 לחוק. גדר זו נוצרת על בסיס העקרון "שלא ייצא חוטא נשכר" ובמגמה עונשית מובהקת נשללת זכות הפיצויים במקרים המנויים בסעיף זה.
מגמת §7 לחוק הפיצויים היא למנוע מצב בו הזכאות לפי חוזה הביטוח האישי לא תשלל. הוא בא להוסיף על ההגבלות שבפוליסת הביטוח, אולם הוא לא התכוון להתערב ביחסים החוזיים ולהגביל את חופש ההתנאה של חברת הביטוח.
תלויים של מנוח שהוא "נפגע הזכאי לפיצויים לפי החוק", נכנסים בנעליו לפי §4(א) לחוק שהחיל בין השאר את §76-83 לפקודת הנזיקין על ניזוקים הזכאים לפיצויים לפי החוק.
§7(ב) לחוק בא להרחיב את זכותם של התלויים מהמצב הרגיל ולהעניק להם זכות שלא קיימת לנפגע. אולם כוונת הסעיף הנ"ל היא להשיב לתלויים את מה שנשלל מהם לפי §7(א) לחוק ולא מעבר לכך, ואין הוא מקים להם זכות עצמאית, שאינה תלויה בזכותו של המנוח.
המשיב (חשמלאי רכב) וחשמלאים אחרים נשלחו ע"י מעבידם אל מגרש שבו עוסק המשיב בסחר של מכוניות משומשות, כדי לתקן תקלה במערכת החשמל באחד מכלי שלו. לצורך התיקון נכנס המשיב לתא הנהג, והחשמלאי האחר פתח את מכסה המנוע. תוך כדי הטיפול, הפעיל המשיב את המנוע, כתוצאה ממגע שיצר בטעות בין שני חוטים, עקב כך נתפסה אצבעו של החשמלאי השני, ונפגעה. המערערת שילמה לנפגע פיצויים בשל נזקי הגוף ותבעה בביהמ"ש את המשיבים לשפותה. השלום קבע שארעה תאונת דרכים, כשהאחריות על המשיב, שהיה המשתמש ברכב המנויע והמשיב 2 שהתיר השימוש. עוד נקבע שפוליסת הביטוח לא כיסתה החבות הנדונה, ולכן בדין פיצתה המערערת שת הנפגע והיא זכאית לחזור אל המשיבים. ערעור המשיב למחוזי התקבל, מכאן הערעור לעליון.
גולדברג: יש לראות בתאונה הנ"ל "תאונת דרכים". יש לראות בתיקון הרכב משום "עשיית שימוש בו", ונזק הגוף שנגרם לנפגע היה "עקב" שימוש זה. המשתמש לפי §2(א) הוא מי שיש לו השליטה או הפיקוח על הרכב, דהיינו, בעל הרכב או המחזיק בו או מי שקיבל היתר מהם, כאמור ב§2(ב), בעוד ש"תאונת דרכים" המולידה אחריות לפי החוק, יכולה להיגרם גם ע"י פעולתו או מחדלו של מי שאינו "משתמש" במובן §2(א).
גם כשמדובר בתאונת דרכים שבה היה מעורב רכב חונה, לא די בחזקה שיש בה שליטה ופיקוח ממשיים על הרכב גופו, על שליטה פיזית צריכה להוסיף גם זכות לשלוט ולפקח באופן ממשי על תפעולו של הרכב ככלי תחבורה, דהיינו, יש גם לברר אם לרצון המחזיק הסיכויים הטובים ביותר לשלוט ברכב מסויים, מן הבחינה התעבורתית, בין אם רצון זה טרם יצא מן הכח אל הפועל, ובין אם חניית הרכב בעת התאונה היתה פועל יוצא של החזקה והזכות שכבר מומשה. זאת, כשאין מניעה לקיומם של משתמשים במשותף בעת ובעונה אחת.
השאלה המשפטית הנדונה בערעורים הינה שאלת פרשנותו של §9(ב) לחוק הפיצויים. בתביעה הראשונה שילמה המשיבה פיצויים להולכת רגל שנפגעה בתאונה. המשיבה חזרה בתביעה אל הנהג, חסר הביטוח. המחושי פסק שדי לחיובו של הנהג באחריותו המוחלטת לפי החוק, ואחריותו כלפי הנפגעת בנזיקין אינה רלוונטית, על כך מערער הנהג.
בתביעה השניה נפגע המשיב כשהוא מוסע על טרקטור נהוג בידי המשיב 2 –נער בן 17 חסר רשיון נהיגה ועקב כך חסר ביטוח, שנהג בהיתר מבעל הטרקטור. המערערת תבעה המהשיבים החזרת סכום הפיצוים ששילמה לנפגע. המחוזי פסק שעל המערערת להוכיח גם עילת תביעה בנזיקין. מאחר והמשיב תרם בהתרשלותו 50% לתאונה, חויב המשיב להחזיר למערערת 50% מסכום הפיצויים.
נתניהו: יתכן והמחוקק לא ביטל את הוראת §9(ב) בהיסח הדעת, ולפיכך יש לצמצמה בלי לרוקנה מתוכן. זכות החזרה לפי §9 לחוק, קיימת גם ללא אשם בנזיקין. די כי הנתבע שעליו מבקשים לחזור חייב בפיצויים ע"פ החוק מכח האחריות המוחלטת שב§2(ג). חלוקת סכום הפיצויים בין התובע לנתבע בתביעת החזרה, כלומר בין המשתמשים לבין עצמם, תבחן ע"פ אמת המידה של §84 לפקודת הנזיקין. באין אשם, יוטל עליהם להשתתף בנטל בחלקים שווים. האחריות המוחלטת המוטלת בחוק באה לקיים את זכות הנפגע לפיצוי ללא הוכחת אשם. המטרה אינה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני מחדל שלהם, שבעטיו אין ביטוח המכסה את החבות , לעומת זאת, יש אינטרס ציבורי לשמור על כך שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל המחדל כאמור. כשהתובע חזרה אינו קרנית, יתנו נפקות ותוכן מלא לשאלת האשם היחסי ולמידת ההשתתפות בין הצדדים. כשקרנית היא התובעת, יפול הנטל כולו על הנתבע, אולם התוצאה שקרנית לא תמצא במאזן שלילי עקב תשלום מלא וגבוה חלקית, היא כשלעצמה רצויה.
בתביעת חזרה לפי §9 יש להחיל את עקרונות חלוקת האחריות, הקבועים ב§84(ב) לפקודת הנזיקין, כפי שיקבע ביהמ"ש "ע"פ הצדק והיושר בהתחשב במידת אחריותו של האדם לנזק". דברים אלה מתייחסים לאו דווקא למידת האחריות לגרימת התאונה והנזק, אלא למידת האשם המוסרי. בגדר זה, תשקל במקרה המתאים העובדה, שהמתיר לא דאג לבטח את הרכב והתיר את השימוש בו ללא ביטוח, ותבחן השאלה אם ידע המשתמש, שהוא נוהג ללא ביטוח או צריך היה לדעת זאת בנסיבות המקרה.
היתר לשימוש ברכב לעניין ישומו של§2(ב) אינו חייב להינתן במפורש והוא יכול להינתן מכללא.
ע"א 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם
התובע נפצע בתאונה, מאוחר יותר רגלו נקטעה. הוא הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים נגד המערער, שנהג ברכב שפגע בו, ונגד חברת "הסנה" כמבטחת. המערער וחברת הביטוח שלחו הודעת צד ג' בה נטען שהסיכויים לרפאו פחתו עקב רשלנות רפואית. בהודעה נטען שהם זכאים לקבל מהמשיבים "שיפוי, פיצוי, ו/או דמי השתתפות כדי אותם סכומים שחויבו לשלם לתובע.
אור: האם במצב זה, בהתחשב בהוראת §8(א) לחוק, השוללת מן הנפגע את עילתו ע"פ פקודת הנזיקין בגין רשלנות רפואית. נשללת מן החיובים ע"פ החוק האפשרות לחזור אל האחראים לרשלנות הרפואית, זכות ההשתתפות שייכת מהותית לדיני עשיית עושר. עיונית, זכות ההשתתפות מבוססת על עקרונות כללים שבדין. לכן אי הכללתו של §84 לפקודת הנזיקין בין הסעיפים המנויים ב§4(א) לחוק הפיצויים לא מוליכה בהכרח למסקנה כי נשללה תביעת ההשתתפות כלפי חייבים בנזיקין. מובן כי מכך גם לא נובעת המסקנה ההפוכה כי חוק הפיצויים מכיר בזכות ההשתתפות של החייבים שפ כלפי החייבים ע"פ פקודת הנזיקין. קיומה של זכות ההשתתפות עשוי להיות מושפע מקיומו של פטור ביד הנתבע להשתתפות כלפי הנפגע. בהקשר זה יש חשיבות להבחנה שמבחינים דיני ההשתתפות בין מצב בו לנתבע להשתתפות עומד פטור דיוני מאחריות, לבין מצב בו הוא נהנה מפטור מהותי. הכלל הוא כי הפטור בעל אופי דיוני, אינו משפיע על זכות ההשתתפות. לעומת זאת, כשאחד החייבים נהנה מחסינו מהותית יש העדר של זכות ההשתתפות.
המחוקק ביקש ליצור מנגנון שלא יהיה חשוף לקשיים הכרוכים בשיטת האשם, מנגנון מהיר ויעיל לבירורן של תביעות אלה, לייעל ולפשט את הדיון בהן ע"י ייתור הדיון בשאלת האחריות. הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים נועדה להגשים תכלית זו. התכלית תומכת בפירוש המילולי של §8(א) לחוק. היא מלמדת, כי המחוקק לא ביקש אך הציב מחסום דיוני בפני הנפגע. היא מצביעה על כך שהמחוקק ביקש ליצור מעין מערכת סגורה, בה לא יהיה על ביהמ"ש להידרש לסבך הסוגיות והשאלות המתעוררות בשיטת האשם. זהו תפקידה שך הוראת ייחוד העילה. יש לפרש את הוראת §8(א) כהוראה מהותית השוללת זכות תביעה מעיקרה.
מסקנות הדברים היא כי לחייבים ע"פ חוק הפיצויים לא קמה עילה לשיפוי או השתתפות כלפי האשם, ע"פ פקודת הנזיקין.
ע"א 30/72 - שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, עו"ד
נשוא הדיון הוא תביעת לשון הרע. המשיב, עורך-הדין ש' סגל, ראה בפרסום פרידמן הוצאת דיבה חמורה ותבע התנצלות הן מהמערער והן ממערכת "ידיעות אחרונות". המערער סירב להתנצל, ואילו העתון פרסם התנצלות מקיפה בגליונו מיום 9.6.68 ואף שילם למשיב פיצויים בסך 1,500 ל"י. בזאת חוסלו תביעותיו של המשיב כלפי העתון, אולם הוא הודיע כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע פיצוי מאת המערער. שכאמור, סירב להתנצל על פרסום המכתב.
שופט עציוני: שופט המחוזי הצביע על הספק הקיים בקשר לסמכות זו של פסיקת פיצויים ענשיים. עציוני חולק על דעתו וקובע שבעוולת לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע אין מדובר רק על פיצויי הסתמכות. מהחוק עולה בבירור כי לא להשבת הנזק בלבד התכוון המחוקק בעוולה זו. די אם אצביע לצורך זה על סעיפים 19 ו- 22 לחוק, מהם נובע בעליל שבנסיבות מיוחדות יכול בית-המשפט לפסוק פיצויים מופחתים שאינם עולים בקנה אחד עם העקרון של השבת הנזק.
Üניתן לפסוק פיצויים שונים (מופחתים / מוגדלים) החורגים מעקרון השבת המצב לקדמותו.
ע"א 5610/93 - יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה
על יסוד מצג כוזב של הועדה המקומית לתכנון ובניה, כורת ראובן הסכם לרכישת המקרקעין מאת בעליו . הוא משלם לבעלים תמורה , המבוססת על שווי החלקה על פי המצג שנעשה . מאוחר יותר , נודע לראובן כי המצג היה כוזב . שנים אחדות לאחר שרכש את הקרקע , הוא מוכר אותה לצד שלישי ברווח , לאחר שערכה עלה בינתיים . האם בנסיבות אלה זכאי ראובן לפיצוי מן הועדה המקומית בגין מצג השווא הרשלני שנעשה כלפיו ?
השופט ת' אור: היקף הפיצוי לו זכאים המערערים. נקודת המוצא של הדיון ב פיצוי טמונה במטרה הכללית של הפיצוי בדיני הנזיקין . מטרה זו היא,בראש ובראשונה , לתקן את הנזק שנגרם על ידי העוולה. הכלל הרחב לגבי פיצויים ב נזיקין הוא , כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום בו היה אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה (אינטרס ההסתמכות).
בנסיבות מסויימות , ניתן להצדיק את אימוצה של גישה מחמירה יותר , הגורסת פ יצוי גבוה מזה הנדרש כדי להעמיד את הניזוק במקום בו היה אלמלא נעשה המצג . כך , למשל , קיימת גישה על פיה יש לחייב את מי שפעל בתרמית בפיצוי אשר יעמיד את הניזוק במצב בו היה אם המצג היה נכון. או במצג שווא רשלני, הדין מכיר בכך שאינטרס ההסתמכות כולל את זכותו של נפגע לפיצוי על הפסדים שנגרמו לו עקב כך שנמנע מהתקשר בעיסקה חלופית בשל
מצג השווא הרשלני (אבדן הזדמנות).
במקרה של מצג שווא, זכאי זלסקי להפרש בין המחיר ששולם על ידו תמורת המקרקעין , לבין שוויים הריאלי כפי שהיה בעת ביצוע העוולה.
לסיכום: על מצגי שווא רשלניים חל העקרון הכללי בדיני הנזיקין , לפיו זכאי הניזוק לפיצוי בשיעור שיש בו כדי להעמידו במקום בו היה אלמלא בוצעה כלפיו העוולה . הניזוק אינו זכאי לפיצוי אשר יעמיד אותו במקום בו היה אם המצג היה אמיתי . בין הנזקים אשר הניזוק זכאי לפיצוי בגינם , נכלל ההפרש בין המחיר ששלם עבור נכס עקב מצג השווא הרשלני , לבין שוויו האמיתי של אותו נכס .
חישוב הנזק: במקרה הרגיל , שינוי בערך השוק של נכס שרכש הניזוק עקב מצג שווא שהוצג כלפיו , אשר התרחש לאחר שנודע לניזוק על ההפרה , לא ישפיע על היקף הפיצוי לו זכאי הניזוק . רק התפתחויות , אשר ניתן לומר כי הן נובעות במישרין מן העוולה - ובהן התפתחויות אשר ניתן לראות אותן כחלק אינטגרלי של העיסקה המקורית - יובאו בחשבון בקביעה האם העוולה גרמה לניזוק נזק
Üהעקרון: השבת המצב לקדמותו, אך במקרים חריגים ניתן לסטות מעקרון זה (תרמית, מצג שווא רשלני, לשון הרע). הניזוק זכאי להפרש שבין המחיר ששילם עבור הנכס, ושוויו האמיתי.
המערער נפצע קשה בתאונה לה היו אחראים המשיבים, והפך מילד רגיל למפגר לצמיתות. המחוזי פסק לו פיצויים בהנחה שיוחזק בבית הוריו 20 שנה, ורק לאחר מכן יועבר למוסד (למרות וטיפול בבית יקר יותר). מכאן הערעור.
ביהמ"ש הפיצוי בנזיקין נועד להשיב המצב לקדמותו. יש להפריד בין חישוב הנזק המיוחד, והכללי (ובתוך הנזק הכללי להפריד בין אובדן השתכרות וכאב וסבל).
יש להימנע מחפיפה בפסיקת פיצויים (שלא יקבל יותר מנזקו), אולם אין חפיפה אסורה כשמדובר בפיצויי בגין ראשי נזק שונים (אבדן כושר השתכרות, כאב וסבל, אובדן הנאות חיים).
בין הגילאים 18-21 אין אובדן השתכרות (שירות בצה"ל), אך יתכן ויינתן לו, באם אינו מסוגל לשרת, פיצויים בגין אובדן המזון, דיור, ביגוד הניתנים לחיילים.
ברק: אל לו לביהמ"ש למהר ולקבוע תשלומים עתיים- תשלומים הניתנים לשינוי בהתרחש עובדות מסויימות בעתיד (נדרש הסדר חקיקתי). יש לפסוק פיצויים עתיים רק במצבים יוצאי דופן שבהם ניתן להבטיח בטחון הניזוק (לדוג' כשנתבע הוא מ"י או גוף גדול אחר), ונגרם נזק גופני חמור.
שמגר: הפיצוי חייב לספק את ההוגן וההולם ולא את הטוב ביותר האפשרי.
אלון: יתכנו מקרים בהם טיפול לשם רווחה יהיה מקום להעדיף שהיית הניזוק בביתו על פני שהותו במוסד.
ברק: הדין לא קובע כללים לשעורי הפיצויים, אלא מתמקדות בנזק הספציפי, שלגביו אחראי המזיק ובצורך להשיב המצב לקדמותו. אם השהות בבית ולא במוסד היא הדרך הנאותה להשיב המצב לקדמותו, יפסקו ע"פ הנחה זו. בנוסף, לא יטיב הניזוק מצבו על חשבון המזיק, ועליו לצמצם נזקו. עם זאת אין הניזוק צריך לבחור בחלופה הזולה רק משום שהיא נוחה יותר למזיק. עליו לבחור בחלופה המשיבה המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, ובמסגרת זו להקטין נזקו.
ע"א 773/81 עזבון פרייליך נ' מ"י
המנוח נפגע בתאונת דרכים, טרם נכנס חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לתוקפו. ביהמ"ש קבע שאין לפסוק לעזבונו פיצויים בגין כאב וסבל, שכן המנוח לא כאב ולא סבל. ביהמ"ש אף דחה את "אובדן הנאות חיים" שכן אב נזק זה אינו מוכר בישראל. מכאן הערעור.
ביהמ"ש: בתביעה מכוח §19(א) לפקודת הנזיקין, זכאי העזבון לפיצוי בגין הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות, אובדן תוחלת חיים, ולפיצוי בגין כאב וסבל, רק אם סבל (סובייקטיבית) כתוצאה ממעשה הנזק.אובדן הכרה תמידי הינו נזק בר פיצוי שכן הוא שקל כנגד צמצום תוחלת חיים, שהוא נזק בר פיצוי. הפיצוי אינו על הכאב והסבל שבמודעות לנזק, אלא על אובדן החיים, פרט לרוח החיים, בתקופת אובדן ההכרה. "אובדן תוחלת חיים" משתרע לא רק על אובדן החיים, אלא גם על אובדן הכרתו המלאה והקבועה של הנפגע, כשאין לניזוק כל תחושה של סבל, וכשבעקבות אובדן ההכרה בא המוות.
ע"א 3049/93 - סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח'
עקב הפגיעה בתאונת דרכים היתה המערערת מאושפזת מאה ושישה ימים בבית חולים ועברה טיפולים שונים, כולל ניתוח. הפגיעות העיקריות שנפגעה, פגיעות אשר הותירו בה נכות לצמיתות, הן במרפק ידה השמאלית ובברך רגלה. המערערת מוגבלת גם בעבודות קשות. כך, למשל, ניקוי מרצפות בכריעה יקשה עליה. עד למועד התאונה היתה המערערת עובדת ניקיון משך כשתים עשרה שנים בשגרירות בריטניה בתל אביב. השתכרותה בעבודתה כ- 2,000 ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום פסק הדין.
עקב התאונה וההגבלות שבעקבותיה פוטרה המערערת מעבודתה, ומאז התאונה עד ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי לא עבדה לפרנסתה. בית המשפט המחוזי העריך הפסד השתכרותה בעבר בשיעור של 35,000 ש"ח.
את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד של המערערת העריך בית המשפט בסכום של 25,000 ש"ח. המערערת מוגבלת בעבודות ניקיון הכרוכות בעבודות פיסיות קשות, אך היא מסוגלת לבצע חלק גדול של עבודות ניקיון וגם עבודות של שמירה על ילדים קטנים או קשישים וחולים סיעודיים.
ערעור המערערת הוא על מיעוט סכום הפיצויים שנפסק לה בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, וכן על כך שבית המשפט לא פסק לה הפסדי פנסיה.
בין הנתונים החשובים כדי לקבוע הפסד השתכרות בעתיד, יש חשיבות לאופי ומידת הפגיעה שנפגע התובע עקב התאונה, דהיינו אופי הנכות שנותרה לה ושיעורה (הנכות הרפואית, התיפקודית והפסד כושר ההשתכרות שנגרמו לתובע עקב התאונה). כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע.
הנכות הרפואית נקבעת באחוזים. נכות תיפקודית, באה להצביע על הפרעה בתיפקודו של מי שנפגע גופנית. להבדיל, מ"נכות רפואית" ו"הפסד כושר השתכרות", אשר קביעתם נדרשת לצורך קביעת הפיצויים בתביעה - תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים - אין הכרח לקבוע את שיעורה של "הנכות התיפקודית". אך קביעת שיעור הנכות התיפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות.
דנ"א 3444/97 - ציון חיימס נ' איילון חברה לבטוח בע"מ
בתאונת-דרכים ניספה המנוח דוד חיימס ז"ל.ונפגע באורח קשה העותר ציון חיימס. בעתירה מתבקש בית המשפט להורות על קיום דיון נוסף בשלוש סוגיות: אחוז הריבית, שעל-פיו יש להוון פיצויים המשולמים לנפגע בגין נזקי העתיד; השפעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, על פסיקת פיצויי נזיקין בגין הוצאות לטיפול רפואיים; ושאלת זכאותו של העותר ציון חיימס לקבלת פיצוי על נזק כלכלי שנגרם לו, מעיכוב ביצועם עד להכרעה בערעור של חלק מחיובי פסק הדין שניתן לזכותו בערכאה הראשונה.
היוון-עלייה צפויה בשכר הריאלי (אם היא מוכחת) עשויה להיות רלוואנטית לקביעת בסיס הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד; אך היא אינה רלוואנטית לקביעת הפיצוי בגין רכיבים אחרים של הנזק העתידי. מכאן שעלייה צפויה בשכר הריאלי אינה מהווה רכיב שיש להתחשב בו בקביעת שיעור ההיוון.
ע"א 467/77 הורוביץ נ' רשות הנמלים
המחוזי פסק שתאונת עבודה, נשוא תביעת הפיצויים, נגרמה בשל רשלנות המעבידה, וכי העובד תרם ברשלנותו לנזק.
ברק: הערכת הנזק ע"י ביהמ"ש ביום מתן פסה"ד, צריכה להיעשות עפ"י ערך הכסף ביום מתן פסה"ד. השינוי בערך הכסף בין יום ביצוע העעולה ויום מתן פסה"ד, הוא שינוי "חיצוני" האחריות לו מוטלת על המזיק.
משהתחשב ביהמ"ש בירידת ערך הכסף ע"י הצמדת הקרן עצמה, אין להתחשב בגורם זה במסגרת הריבית.
ע"א 384/74 - עזבון המנוח דוד אזולאי נ' מפעלי יציקה וולקן
המנוח דוד אזולאי נספה בתאונת עבודה. הערעור מופנה כלפי הסכומים שנפסקו, והתביעה היא להעלותם.
השופט ברנזון: בקביעת הפיצוי בראש הנזיקין של קיצור תוחלת החיים. הדגשנו את חשיבות החיים וקדושתם, ואמרנו שקנה-המידה לקביעת הפיצוי צריך להיות אורך החיים שאבדו. ואשר לערך הכספי של הפיצוי אמרנו שהוא צריך להיות "פיצוי ממשי על אבדן דבר שהוא יקר מכל". ובהתחשב במגמה לקבוע פיצוי ממשי בראש נזיקין זה.
המשיב שנכווה קשות בתאונה בהיותו בן 13, אושפז במחלקת הכוויות של ביה"ח. לאחר כחודש הובא לניתוח, בדיעבד הסתבר שהיה חיידק אלים בדמו. המשיב יצא מהניתוח במצב קשה, ובעקבות השתלשלות העניינים המחדלית של עובדי המערערת, הוא הפך לצמח.
ביהמ"ש: הנפגע יהא זכאי לסיכוי שאבד עקב הרשלנות. בעקבות נעים נ' ברדה, אם הניזוק איבד הכרתו ונשאר מחוסר הכרה, אין צידוק לשלם פיצויים מוגדלים להחזקתו בביתו, כשניתן להחזיקו במוסד.
המערער נפגע קשות בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה. כתוצאה הוא מרותק למיטתו או לכסא גלגלים, ונזקק לעזרה סיעודית צמודה כל שעות היום. בהוצאות אשפוזו נושא המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש החליט שלמרות שהמערער סובל מהיותו מאושפז יחד עם קשישים וחולים כרוניים, יש לחשב את הפיצויים הראויים לאשפוז במוסד.
ביהמ"ש: בעקבות נעים נ' ברדה, אין משנים את הערכת הפיצוי רק משום שמתברר שלא המזיק הישיר נושא בנטל הכספי, אלא גוף אחר. העקרון בדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו, אינו מתייחס להשבה בעין, אלא ליתן לניזק סכום כספי שיעמידו במצב הקרוב למצב בו היה לולא מעשה הנזק. אין הניזוק רשאי להטיב מצבו על חשבון המזיק, ועליו להקטין נזקו. ההוצאות שבגינן יפוצה צריכות להיות נחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. סבירות ההוצאה נבחנת לפי גודל ההוצאה מול התועלת המופקת ממנה. אם העלות גדולה באופן משמעותי, אך התועלת שולית, אין ההוצאה סבירה.
במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על ביהמ"ש להפעיל עקרון השבת המצב לקדמותו, ובהתאם לכך לקבוע טיב הסעד ושיעורו, לאור הנפגע הקונקרטי ונסיבותיו המיוחדות. במסגרת חוקים סוציאליים אחרים, שיעור התגבולים נקבע מפורשות לפי שעור אחוזי הנכות.
המערער כתב ספר המתאר פעולות פשירא (שבעת כתיבת הספר היה ח"כ ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת). הספר עמד להופיע בסמוך לבחירות. יומיים לפני מועד פרסומו, פונה שפירא למחוזי לצוות על איסור על פרסום הספר. המחוזי נעתר לבקשה, וקבע שדיון יערך תוך שבוע. שפירא הגיש תביעה נגד אבנרי בטענה שהוא מאיים בהוצאת הספר זה זמן רב, ושבספר יהיה משום פרסום לשון הרע. בנוסף, הדברים שפורסמו בעבר, והאמורים להיכלל בספר אינם אמת, ולכן התבקש צו מניעה לתמיד האוסר הפרסום. הפרסום (השקרי) עלול לגרום לשפירא נזק בלתי הפיך.
אבנרי בתצהיר אמר שהפרסום הינו אמת, וכי הציבור רשאי לדעת מידע שישפיע על הבחירות הקרובות.
עם פתיחת הדיון, סירב אבנרי למסור לשפירא עותק מהספר באופן עקרוני, משום שיש בכך צנזורה. המחוזי החליט שהיות ואבנרי טוען שדבריו הינם אמת, יש להראות התוכן לביהמ"ש. משסרב אבנרי נדחה מועד הדיון. בדיון הורה ביהמ"ש כי לא ירשה חקירה ע"י אבנרי כדי לבסס טענת "אמת דיברתי", מכיוון שסירב להמציא הספר. משסירב אבנרי הורה ביהמ"ש למחוק כתב ההגנה, ונתן פס"ד נגדו.
הערעור נסב הן על החלטות הביניים במהלך ההתדיינות והן על פסה"ד.
בג"ץ:ביהמ"ש מוסמך לתת צו שעה או צו לתמיד למנוע פרסום עתידי של לשון הרע, שטרם פורסם (להקדים תרופה למכה), יש לתחשב בחופש הביטוי. הצו הינו תרופה מכנית, יינתן רק אם הפיצוי אינו נותן סעד מספיק להפרה (הזכות נתונה לשק"ד בימה"ש). שק"ד אינו שרירותי אלא סטטוטורי -§73 – 74 לפקודת הנזיקין קובעים באלו נסיבות לא ינתן הציווי (רשימה שאיננה ממצא)
בהפעלת שיקול דעת על ביהמ"ש להחשב באינטרסים והערכים המתנגשים (שם טוב – חופש הביטוי) ולהתחשב בשלב בהליך בשיפוטי בו מתעוררת השאלה (האם אחריות הנתבע נקבעה) בעניינינו האחריות טרם הוכחה, ולכן יש לחתור לאיזון רצוי בין שם טוב לחופש הביטוי (אולי אף להתחשב באינטרס הציבורי)
זכות האדם להגנה על שמו הטוב הינה זכות יסוד, גם חופש הביטוי הינו זכות יסוד. אף ביטוי שיש בו משום לשון הרע הוא ביטוי שעקרון חופש הביטוי חל עליו, אך הגנת הביטוי חייבת להתחשב בזכויות אחרות כגון שם טוב.
חוק איסור לשון הרע איזן בין הזכויות. המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב – חופש הביטוי. מתן ציוויו שעה למניעה מוקדמת של פרסום הינה בשק"ד השופט. יש לתת משקל מיוחד לחופש הביטוי בעיקר לכל הנוגע לענייני הציבור, גופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות.
אלו, נוטלים על עצמם סיכונים לשמם הטוב. אין בכך כדי להצדיק את הפגיעה, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל. לאיש הציבור ידע ונגישות לתקשורת אשר מאפשרים לו להגן על שמו הטוב (יותר מהאדם הרגיל)
כאשר מדובר בדבר שקר, גובר אינטרס השם הטוב. כל עוד לא הוכחה אחריות, יש להעדיף את חופש הביטוי ולהמנע מצווי שעה.
על ביהמ"ש לבחון האם הגנת הנתבע מבוססת או שמע מדובר בטענת סרק, אך על לו לביהמ"ש לדרוש את הצגת החומר שטרם פורסם, דרישה זו פוגעת בחופש הביטוי
במקרה של ספק עדיף יהא לטעות לטובת חופש הביטוי, אפילו אם לעיתים תשאר פגיעה בשם טוב שלא כדין, בלא סעד ראוי. אם זאת יש לעשות הכל כדי להפחית את המקרים שפגיעה אינה זוכה לסעד.
ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון צאייג
אשתו של המשיב נהרגה בתאונת דרכים בה התנגשה מכוניתם (בעת שהמשיב נהג), ברמזור. המשיבים (עזבון האשה והתלויים) תבעו את המערערת (חברת הביטוח). הערעור נסב על השאלה האם יש להפחית מדמי הפיצויים את הכספים ש"נחסכו" במותה ?
ברק: במסגרת תביעת התלויים, יש להתחשב בהפסד הממוני בלבד, ובמסגרתו יש "לזקוף לטובתם את טובות ההנאה והיתרונות החומריים שהם מקבלים לרגל מות המנוח (כלכלתה וצרכיה)". ההלכה שאין להפחית פיצויים לאור סיכויי האלמנה להינשא בשנית, אינה משפיעה על השיקולים הנ"ל. אך ההלכה חלה גם על הבעל לאמור, אין להפחית פיצוים לבעל לאור סיכוייו להינשא בשנית.
יש לפצות התלויים בגין אובדן השתכרות עתידי של המנוחה.
ח' כהן(מיעוט): מתנגד לחישוב "הרווח" שכביכול נגרם ע"י מות המנוחה. בנוסף, הפסד שירותיה של המנוחה בבית הינו בגדר הפסד ממון, יש לאומדו על בסיס מלוא כוחה של האשה כל ימי חייה הפעילים, ולא ע"פ שכר העבודה במשק הבית.
הערעור נסב על סכום הפיצויים שנפסקו למשיבים כתלויים במנוחה שנהרגה בתאונת דרכים, היות וביהמ"ש חרג משיטת הידות המקובלת בפסיקה.
ביהמ"ש: אי קדושה בשיטת ההידות, ואם החליט ביהמ"ש ע"פ הנסיבות שלפניו שיש לסטות ממנה, לא יתערב ביהמ"ש לערעורים. העילה של אובדן שירותים אינה קיימת בארץ, ומקור החיוב בהטבת הפסד הממון לתלויים הנעוץ ב§80 לפקודה. כשלא ניתן לשכור עוזרת להמיר שירותי האשה, אין התלויים זכאים לתבוע תוספת בעד "שירותים נוספים" אלו. נזק ממון אינו אלא נזק רכושי הניתן לשומה.
לוין-מיעוט: נימוקי ביהמ"ש בסטותו משיטת הידות אינם עומדים בפני ביקורת.
המחוזי הפחית מדמי הפיצוים לתלוייו של המנוח שנהרג בתאונת עבודה, בגין התרשלות תורמת של המנוח. אלמנתו התחתנה והתגרשה שוב מאז, וביהמ"ש התעלם מנתון זה בעת פסיקת הפיצויים. המשיבים טוענים שהגירושים הינם פיקטיביים ונעשו לצורך המשפט בלבד.
ביהמ"ש: הפיצויים הנפסקים לתלויים נועדו להעמידם במצב החומרי שצפוי שהיו עומדים בו אלמלא מות המנוח, ואין להטיב עמם מעבר לכך. יש לנכות מדמי הפיצויים את טובות ההנאה שנפלו לחיקם כתוצאה ממות המנוח, למעט טובות הנאה שמקורן בחוזה ביטוח.
על ביהמ"ש היה לנכות דמי פיצויי הפיטורין ששולמו לתלויים, והתשלומים ששולמו להם ממבטחים, לא עפ"י עקרון של ביטוח אלא על בסיס של תגמול או פיצוי על שלילת הנאה מגימלאות שארים.
יש להתחשב בנישואי האלמנה בשנית, ובהיותה יד"צית בתקופה שלפני פסה"ד.
אלון-מיעוט: יאן להתחשב בנישואיה המחודשים בעת חישוב הפיצויים, או בהיותה יד"צית.
ע"א 5/84 עזבון יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח
המנוח שתלוייו הם המערערים, נהרג בתאונת דרכים. המחוזי חייב המשיבה לשלם פיצויי נזיקין בגין מותו. הערעור הינו סביב שעור הפיצויים.
ביהמ"ש:
· · יש לפסוק פיצוי אינדווידואלי לכל ניזוק. לא תמיד ניתן להעריך הנזק במדויק, נדרשת וודאות סבירה.
· · מרבית תורת הפיצויים הינה הלכתית (הפקודה כוללת הכוונה מועטת בסוגייה).
· · באם המנוח השתכר מעל שילוש השכר הממוצע במשק, ההכנסה שתילקח בחשבון הינה ע"פ התקרה של שילוש השכר הממוצע, וממנה נפחית את מס ההכנסה.
· · תקופת התלות היא עניין אינדווידואלי, המשתנה ממשפחה למשפחה. תקופת התלות תיקבע עפ"י ראיות שיוצגו.
· · המציאות בישראל היא שהורים תומכים בילדיהם כל עוד הם משרתים בצבא (ולא עד גיל 18 בלבד).ïהנחה עובדתית שילדים תלויים עד סיום שירותם הסדיר.
· · יש לערוך מאזן רווח והפסד לאור השינוי במצב התלויים לאור המוות. הפיצוי הוא על הנזק, וההפחתה על טובת ההנאה. אין לקבוע כללים נוקשים. אם התלויים הם גם יורשים, יש להפחית את הפיצוי עבור כאב וסבל (נזק לא ממוני) שזכו בו כיורשים.
· · בהיעדר נתונים מיוחדים, ההנחה הינה שההפסד שנגרם לתלויים נגרם בגין אובדן גידול אפשרי בעתיד בנכסי התומך בקיזוז טובת ההנאה הנגרמת בהאצת המוות.
ïההלכה החדשה המוצעת בנושא ניכוי האצת הירושה הינה ראויה על ההלכה הקודמת. אין להפחית מדמי הפיצויים שנפסקו כפיצוי על אובדן ההשתכרות של המנוח שבין יום התאונה למותו. ההכנסה יועדה לשימוש המשפחה ולכן אין בה משום טובת הנאה לתלויים. יש מקום להתחשב בחלק מהפיצויים בגין אובדן השתכרות שהיה מיועד לצורכי המנוח שלא נזקק לו בהיותו בביה"ח.
ע"א 482/89 - עזבון המנוחה אביר שרה ז"ל נ' פרבר יהושע
המנוחה שרה אביר ז"ל נפטרה בתאונה. על גובה הפיצויים שנפסקו לתלויים, הוגש ערעור זה, כשטענת המערערים היא שהיה מקום לפסוק פיצויים להם בשיעור גבוה יותר.
השופט ת' אור: ככלל, על המזיק לפצות את תלוייו של מנוח, כלפיהם הוא אחראי הוא בנזיקין, על "נזק הממון" שנגרם להם, כקבוע בסעיף80 לפקודת הנזיקין. הפסד תמיכה כלכלית לה היו צפויים התלויים, לו היה נותר המנוח בחיים, הוא נזק ממון במובן זה, והפסיקה קבעה את שיטת הידות כדרך מקובלת לחישובו. יש להפחית מהכנסת הנוח את הוצאותיו הוא. אם שני בני הזוג פירנסו, ואחד נפטר, יש להתחשב בכך בקביעת הפיצויים.
ע"א 453/72 - דניאל ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים
המנוח יוסף ג'רבי, אביו של המערער הראשון ובעלה של המערערת השניה, מצא את מותו בתאונת עבודה. הערעור שלפנינו מופנה כלפי שני הממצאים של השופט היינו, קביעת הרשלנות התורמת וכלפי הפחתה נוספת של שיעור הפיצויים ב% 25 עקב סיכויי הגירושין.
השופטים הסכימו שלאור תביעתה לגט בבד"ר, הוכחה כוונת הגירושין שלה, ודחו הערעור.
ע"א 111/73 - יצחק ו-סאלח יהודה נ' אלכסנדר דוד ואח'
המערערים הם קטינים ובניה של המנוחה שנספתה בתאונת דרכים. האם היתה מפרנסת המשפחה לאחר מות בעלה ואבי המערערים. אחרי מותו קיבלו שאיריו, האם המנוחה והמערערים, קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי. במות האם, ממשיכים המערערים לקבל את קצבת השאירים שלהם, אלא שקצבתם גדלה.
הסכימו ביניהם הפרקליטים המלומדים של הצדדים בדבר חלוקת האחריות וכל פרטי חישוב דמי הנזק לתקופותיהם השונות וביקשו מבית-המשפט להחליט רק בשאלה משפטית אחת שנשארה שנויה במחלוקת ביניהם. במחוזי טען בא-כוח המערערים שאין לנכות סכום זה מדמי הנזק המגיעים למערערים, ואילו בא-כוח המשיבים, הנושאים בחלק מן האחריות לתאונה הקטלנית שבה נספתה המנוחה, טען לניכוי הסכום, ובית-המשפט המחוזי קיבל את דעתו. מכאן הערעור שלפנינו בשאלה זו בלבד.
השופט ברנזון: "עזרה ממקור אחר, זר לתאונה, אין להביאה בחשבון כגורם להפחתת הפיצויים. הפיצויים הם פונקציה של נזק הממון שנגרם לבני המשפחה בגלל מותו של הנפטר פחות ההנאות שנפלו בחלקם מאותה סיבה . . . . . לכן, כדי שטובת ההנאה תנוכה מן הפיצויים, היא חייבת לבוא כתוצאה ישירה מן המוות, ולא סתם אחריו." במקרה דנן השינוי בקצבה חל כתוצאה ישירה של מות האם. אך במבט כולל, היות והוצאות אחזקת הבית ומחייתם לא נשתנו, לא גדלה קצבתם.
ביהמ"ש קבע פיצויים למשפחת המנוח. בחישובו התחשב ביהמ"ש בהפסג ההכנסה הנוספת בגין הפוטנציאל שבניצול המשק החקלאי שעמד לרשותו, ובמחצית השתכרות המשיבה היות והפחתת והפסקת עבודתה נבעה ממותו.
ביהמ"ש: התלויים זכאים לפיצוי בגין הנזקין הממוניים שסבלו עקב המוות. לא כל נזק ממוני הינו בר פיצוי, אלא רק אובדם התמיכה הכלכלית הנבעת מתלותם במנוח.
עליה לפיצוי על הפסד השתכרות עשויה להיות רק למי שנפגע בתאונת דרכים. העילה של אובדן שירותים אינה מוכרת במשפטנו, אך ביהמ"ש רשאי לפצות התלויים במסגרת עילת התלות, על אובדן שירותים שנהוג לתתם ושקיימת ציפייה לקבלם במסגרת המשפחה, אם האובדן ניתן להערכה בכסף. קנ"מ להערכת הנזק הוא לפי שכר השירות בשוק, ולא ההפסד שנגרם בפועל.
לוין: אין להכיר באובדן שירותים גם לא כחלק מעילת התלות. הצורך בשכירות שרותי אדם זר בעטייה של הפטירה הינו הפסד כלכלי כנדרש ב§80. (במקרה דנן הגבילו הפיצוי בגין הפחתת עבודתה לשבע שנים).
ע"א 5/87 - דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי
על פי הסכם רכשה המשיבה מאת המערער ושותפו לשעבר זכויות שהיו לאחרונים לקבל חכירה לדורות מאת מינהל מקרקעי ישראל לגבי דירה במחיר מוסכם של -. 110,000 דולר. המשיבה קיבלה חזקה בדירה ועברה לגור בה כחודש לאחר חתימת ההסכם ונוכחה כי בדירה ליקויים. את אלה התחייב המערער לתקן ובנידון חתם על התחייבות. המשיבה חתמה שבמידה והמערער יתקן הליקויים שפורטו, לא תהיינה לה כל דרישות נוספות. לא כל הליקויים שהמערער התחייב לתקן תוקנו בפועל, וחלק מהם שימש נושא התביעה שהמשיבה הגישה נגדו. בנוסף, התברר למשיבה כי המערער ושותפו מעולם לא קיבלו היתר לבניית דירה זו כדירה במשמעותה הרגילה, היינו למגורים.
השופט מ' בייסקי: ביהמ"ש, בפסקו למשיבה פיצוי על נזק שנגרם לשטיחים עקב ההצפה הפחית בית המשפט סך -. 4,500 דולר שקיבלה המשיבה מחברת הביטוח מכוח פוליסת ביטוח. גורסת המערערת כי להפחתה זו לא היה מקום.
אין כוונה כי עקב חוזה ביטוח לו דאג לעצמו הניזוק, יהנה המזיק; דבר זה ייתכן כאשר הניזוק המבוטח רשאי לתבוע מהמזיק רק את דמי הנזק הנותרים, לאחר שקיזז דמי הביטוח ששולמו לו, אם חברת הביטוח מכל סיבה שהיא לא תתבע מהמזיק את דמי הביטוח ששילמה לניזוק. כי אז יימצא המזיק נהנה מההפקר. ואילו חוק חוזה הביטוח מטרתו העיקרית להגן על המבוטח, בלי לתת יתרון דווקא למזיק.
Üהניזוק יכול לתבוע המזיק וחברת הביטוח, אך לאחר הפיצוי מחברת הביטוח עליו להעביר אליה סכומים שקיבל מהמזיק מעבר לנזקו.
ע"א 60/82 - אריה בן יוחנן נ' מדינת ישראל
בתאונה בה התנגש אוטובוס של אגד עם רכב משטרתי, נפגע מרכוס, שוטר שישב ברכב המשטרתי. מרכוס שוחרר מהשירות במשטרה, וזאת עקב התאונה. כשנה לאחר שמרכוס היה אמור ממילא לצאת לגמלאות - נפטר מרכוס בשל התאונה. מרכוס בחייו, ואלמנתו לאחר מותו, קיבלו מהמדינה תשלומים.
בתביעתה בפני בית המשפט המחוזי, תבעה המדינה מאגד ומהנהג שיפוי בגין התשלומים ששולמו על ידה למרכוס ולאלמנתו . הערכאה הראשונה הטילה על המערערים חובת שיפוי בשעור של עשרים וחמישה אחוזים מסכום הפיצויים, חבותם באחריות לתאונה. על קביעה זו הוגש הערעור שלפנינו (שאלת השיפוי בלבד). המדינה מצדה הגישה ערעור שכנגד. לפיה טעתה הערכאה הראשונה בכך שהסכום שנפסק לטובת המשיבה לא חוייב בהפרשי הצמדה וריבית. נבחן כל אחד מהערעורים בנפרד.
ברק: משמעותן של הוראות אלה היא, כי המדינה רשאית לשפות עצמה מ"הצד השלישי" - כלומר, האחראי כלפי הניזוק על פי פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים - בגין תשלומי גמלאות שהמדינה שלמה לניזוק. שיפוי זה אינו יכל לעלות על שעור הפיצויים בו חייב הצד השלישי כלפי הניזוק. זכות השיפוי של המדינה כלפי הצד השלישי חלה אך בגין הגמלה ששולמו או שעתידים לשלמה עקב התאונה. אין זכות השיפוי חלה בגין גמלה שהיתה משתלמת ממילא.
Üהערעורים נתקבלו
תביעת "מבטחים" להחזר תשלומי פנסיה לאלמנתו ובניו של המנוח נתבססה על תיקון לדיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), ועל דיני עשיית העושר.
ביהמ"ש: פנסיה מהווה "הטבת נזק" והוצאה סבירה בת השבה, שלגבי התלויים די בה שתהווה תמיכה. חזקה שגמלה הניתנת לשארים שהיא מהווה תמיכה סבירה.
תכנית פנסיה אינה חוזה ביטוח.
ערעור על גובה הפיצויים שנפסקו למשיב בתביעת נזיקין. השאלות שהועלו: האם יש להתחשב בפיצוי בגין אובדן השתכרות בעתיד בסיכויי עליית השכר הריאלי ? האם יש לנכות תשלומי הביטוח הלאומי בשיעורם הנומינאלי או הריאלי ?
ביהמ"ש: שאלת סיכויי עליית השכר הריאלי הינה שאלה שבעובדה. על הטוען לשינוי בשכר הריאלי נטל השכנוע, על יסוד תשתית עובדתית ראויה. בהעדר הוכחות ראויות, יניחו שלא צפוי שינוי בשכר העובד.
את תשלומי הביטוח הלאומי ששולמו בעבר או שישולמו בעתיד, יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לניזוק. בחישוב הפיצויים יש להפחית מדמי הפיצויים המגיעים לניזוק את ערכן הריאלי המשוערך של ההטבות שקיבל מביטוח לאומי.
ע"א 5/87 - דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי
על פי הסכם רכשה המשיבה מאת המערער ושותפו לשעבר זכויות שהיו לאחרונים לקבל חכירה לדורות מאת מינהל מקרקעי ישראל לגבי דירה במחיר מוסכם של -. 110,000 דולר. המשיבה קיבלה חזקה בדירה ועברה לגור בה כחודש לאחר חתימת ההסכם ונוכחה כי בדירה ליקויים. את אלה התחייב המערער לתקן ובנידון חתם על התחייבות. המשיבה חתמה שבמידה והמערער יתקן הליקויים שפורטו, לא תהיינה לה כל דרישות נוספות. לא כל הליקויים שהמערער התחייב לתקן תוקנו בפועל, וחלק מהם שימש נושא התביעה שהמשיבה הגישה נגדו. בנוסף, התברר למשיבה כי המערער ושותפו מעולם לא קיבלו היתר לבניית דירה זו כדירה במשמעותה הרגילה, היינו למגורים.
השופט מ' בייסקי: ביהמ"ש, בפסקו למשיבה פיצוי על נזק שנגרם לשטיחים עקב ההצפה הפחית בית המשפט סך -. 4,500 דולר שקיבלה המשיבה מחברת הביטוח מכוח פוליסת ביטוח. גורסת המערערת כי להפחתה זו לא היה מקום.
אין כוונה כי עקב חוזה ביטוח לו דאג לעצמו הניזוק, יהנה המזיק; דבר זה ייתכן כאשר הניזוק המבוטח רשאי לתבוע מהמזיק רק את דמי הנזק הנותרים, לאחר שקיזז דמי הביטוח ששולמו לו, אם חברת הביטוח מכל סיבה שהיא לא תתבע מהמזיק את דמי הביטוח ששילמה לניזוק. כי אז יימצא המזיק נהנה מההפקר. ואילו חוק חוזה הביטוח מטרתו העיקרית להגן על המבוטח, בלי לתת יתרון דווקא למזיק.
Üהניזוק יכול לתבוע המזיק וחברת הביטוח, אך לאחר הפיצוי מחברת הביטוח עליו להעביר אליה סכומים שקיבל מהמזיק מעבר לנזקו.
ע"א 60/82 - אריה בן יוחנן נ' מדינת ישראל
בתאונה בה התנגש אוטובוס של אגד עם רכב משטרתי, נפגע מרכוס, שוטר שישב ברכב המשטרתי. מרכוס שוחרר מהשירות במשטרה, וזאת עקב התאונה. כשנה לאחר שמרכוס היה אמור ממילא לצאת לגמלאות - נפטר מרכוס בשל התאונה. מרכוס בחייו, ואלמנתו לאחר מותו, קיבלו מהמדינה תשלומים.
בתביעתה בפני בית המשפט המחוזי, תבעה המדינה מאגד ומהנהג שיפוי בגין התשלומים ששולמו על ידה למרכוס ולאלמנתו . הערכאה הראשונה הטילה על המערערים חובת שיפוי בשעור של עשרים וחמישה אחוזים מסכום הפיצויים, חבותם באחריות לתאונה. על קביעה זו הוגש הערעור שלפנינו (שאלת השיפוי בלבד). המדינה מצדה הגישה ערעור שכנגד. לפיה טעתה הערכאה הראשונה בכך שהסכום שנפסק לטובת המשיבה לא חוייב בהפרשי הצמדה וריבית. נבחן כל אחד מהערעורים בנפרד.
ברק: משמעותן של הוראות אלה היא, כי המדינה רשאית לשפות עצמה מ"הצד השלישי" - כלומר, האחראי כלפי הניזוק על פי פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים - בגין תשלומי גמלאות שהמדינה שלמה לניזוק. שיפוי זה אינו יכל לעלות על שעור הפיצויים בו חייב הצד השלישי כלפי הניזוק. זכות השיפוי של המדינה כלפי הצד השלישי חלה אך בגין הגמלה ששולמו או שעתידים לשלמה עקב התאונה. אין זכות השיפוי חלה בגין גמלה שהיתה משתלמת ממילא.
Üהערעורים נתקבלו
תביעת "מבטחים" להחזר תשלומי פנסיה לאלמנתו ובניו של המנוח נתבססה על תיקון לדיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), ועל דיני עשיית העושר.
ביהמ"ש: פנסיה מהווה "הטבת נזק" והוצאה סבירה בת השבה, שלגבי התלויים די בה שתהווה תמיכה. חזקה שגמלה הניתנת לשארים שהיא מהווה תמיכה סבירה.
תכנית פנסיה אינה חוזה ביטוח.
ערעור על גובה הפיצויים שנפסקו למשיב בתביעת נזיקין. השאלות שהועלו: האם יש להתחשב בפיצוי בגין אובדן השתכרות בעתיד בסיכויי עליית השכר הריאלי ? האם יש לנכות תשלומי הביטוח הלאומי בשיעורם הנומינאלי או הריאלי ?
ביהמ"ש: שאלת סיכויי עליית השכר הריאלי הינה שאלה שבעובדה. על הטוען לשינוי בשכר הריאלי נטל השכנוע, על יסוד תשתית עובדתית ראויה. בהעדר הוכחות ראויות, יניחו שלא צפוי שינוי בשכר העובד.
את תשלומי הביטוח הלאומי ששולמו בעבר או שישולמו בעתיד, יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לניזוק. בחישוב הפיצויים יש להפחית מדמי הפיצויים המגיעים לניזוק את ערכן הריאלי המשוערך של ההטבות שקיבל מביטוח לאומי.
ע"א 282/70 רדומילסקי נ' פרידמן
בשנת 1940 שכר המשיב דירה למשך שנה אחת, אך בתום התקופה נותר שגור בה כדייר מוגן. בשנת 1954 קנתה המערערת את הבית. שנת 1969 מתה אשת המשיב והוא נותר לגור בדירה לבד (בן 85). לאחר פטירת אשתו החלה בתו הנשואה לגור עם אביה ולטענתה היא החלה לנהל משק בית כמשפחה אחת עם אביה. המערערת תבעה פינוי שמושכר ב- 2 עילות: הפרת תנאי השכירות ע"י השכרת משנה או הרשאת שימוש לבת, והתקנת טלווזיה במושכר שחוברה לאנטנה מגג הבית הסמוך. השלום והמחוזי דחו תביעתה.
זוסמן: השאלה בדיון הינה אם מתיחת חוט טלוויזיה מדירת המשיב לגג הבית הסמוך מהווה השגת גבול, המזכה בצו מניעה להסרת החוט.
המערערת לא חוששת להשגת הגבול אלא שהבת לא תהפוך לדיירת מוגנת לאחר אביה. המערערת היתה מוכנה לאשר את החוט אם יתחייבו שלא יהפכו לדיירים מוגנים. בתביעה לצו מניעה שאינה מראה כל פגיעה של ממש, אלא נובעת אך מן המניע לגמול לדייר על סירובו להבטיח לבעל הבית שזכות הדיירות לא תימשך, יש משום התעמרות בדייר, המצדיקה הימנעות ביהמ"ש ממתן סעד בדרך צו עשה.
הפגיעה בזכות המערערת היא אפסית, ולמעשה אין המשיב משיג גבולה אלא באופן טכני.
ח' כהן: בהנחה שהמשיב עשה מעשה עוולה כלפי המערערת במתחו החבל, אין המערערת זכאית לתבוע פיצויים שהרי לא סבלה נזק ממון, ואין היא זכאית לצו מניעה שבן הפגיעה בה היא אפסית, ואילו במתן הצו יש משום התעמרות קשה במשיב. זכות הבעלים כשלעצמה אין בה כדי להצדיק עשיית כל דבר (הכולל צו מניעה) "הגורם נזק או אי נוחות לאחר" מקום שהשימוש בעילה זו אינו דרוש באופן סביר למימוש זכות הבעלות עצמה או למטרה חוקית אחרת.
ïהערעור נדחה
המערערת אושפזה בכפייה, ומאחר שלא ניתן צו אשפוז, דובר על כליאת שווא, והפרת חובה חקוקה.
נתניהו: יתכן וכליאת השווא אינה חלה לאור ההגנה שב§27(3)- אם המאושפזת לא היתה שפויה, ושלילת חירותה היתה נחוצה באופן סביר להגנתה או להגנת אחרים, ובוצעה בתו"ל ללא זדון. חרף ההגנה שבכליאת שווא, ניתן לחייבן בנזיקין לפי העוולה של הפרת חובה חקוקה.
הרופאים והאחיות הפרו חובה חקוקה, ואין מניעה מלראות בקופת החולים (המעביד) אחראית באחריות שילוחית.
בך: דומה שההגנה שב§27(3) חלה. ומכאן שלא ניתן לחייבם בנזיקין לפי העוולה של הפרת חובה חקוקה, היות והן קשורות "בטבורן"- רק בעטייה של הפרת החובה החקוקה (לא קיבלו אישור האשפוז), הפך האשפוז לכליאת שווא.
(הצילום במקורות חסר, אין דעת השופט לוין).
ברק: מה היחס בין הדינים השוני (חוזים, נזיקין, עשיית עושר).
בתובע רשאי לתבוע סעד עפ"י כל אחת מעילות הדינים השונים, ובלבד ש:
(א) (א) לא יקבל יותר מנזקו (שלא יתעשר שלא כדין)
(ב) (ב) שהסעדים שינתנו אינם סותרים זה את זה מהותית
ע"א 3666 ,4012/90 - עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ
השופט מ' חשין: במידה וחלים מספר דינים (חוזים, עשיית עושר, ונזיקין) אזור החפיפה שמכהנים בו שני ענפיי משפט, שולטים בו הן הכללים הפרטיקולריים החלים בכל אחד מאותם שני ענפים, והן הדוקטרינות ועקרונות-היסוד הקובעים בכל אחד מאותם שני ענפים.
Üבהתקיימות מספר דינים, חלים עקרונות כל אחד מהדינים הרלוונטיים לסוגייה.
ע"א 5610/93 - יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה
על יסוד מצג כוזב של הועדה המקומית לתכנון ובניה, כורת ראובן הסכם לרכישת המקרקעין מאת בעליו . הוא משלם לבעלים תמורה , המבוססת על שווי החלקה על פי המצג שנעשה . מאוחר יותר , נודע לראובן כי המצג היה כוזב . שנים אחדות לאחר שרכש את הקרקע , הוא מוכר אותה לצד שלישי ברווח , לאחר שערכה עלה בינתיים . האם בנסיבות אלה זכאי ראובן לפיצוי מן הועדה המקומית בגין מצג השווא הרשלני שנעשה כלפיו ?
השופט ת' אור: היקף הפיצוי לו זכאים המערערים
נקודת המוצא של הדיון ב פיצוי טמונה במטרה הכללית של הפיצוי בדיני הנזיקין . מטרה זו היא,
בראש ובראשונה , לתקן את הנזק שנגרם על ידי העוולה. הכלל הרחב לגבי פיצויים ב נזיקין הוא , כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום בו היה אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה (אינטרס ההסתמכות).
בנסיבות מסויימות , ניתן להצדיק את אימוצה של גישה מחמירה יותר , הגורסת פ יצוי גבוה מזה הנדרש כדי להעמיד את הניזוק במקום בו היה אלמלא נעשה המצג . כך , למשל , קיימת גישה על פיה יש לחייב את מי שפעל בתרמית בפיצוי אשר יעמיד את הניזוק במצב בו היה אם המצג היה נכון. או במצג שווא רשלני, הדין מכיר בכך שאינטרס ההסתמכות כולל את זכותו של נפגע לפיצוי על הפסדים שנגרמו לו עקב כך שנמנע מהתקשר בעיסקה חלופית בשל מצג השווא הרשלני (אבדן הזדמנות).
Üהעקרון: השבת המצב לקדמותו, אך במקרים חריגים ניתן לסטות מעקרון זה (תרמית, מצג שווא רשלני, לשון הרע).
נושא 2 – סוגי עוולות הנזיקין והיחס ביניהן
נתניהו: במקרה זה מדובר בקיום של שתי עוולות:
(1) (1) עוולת כליאת שווא (§26 לפקודת הנזיקין)
(2) (2) עוולת הפרת חובה חקוקה (§63)..
אין זה משנה אם המעשה נלכד תחילה ברשתה של עוולה זו, ונמלט ממנה רק בגלל ההגנה שנפרשה עליו או אם מלכתחילה נלכד בה רק חלקית, באופן שאינו חופף את העוולה שב§63. אין בכך מאומה, שהמחוקק בחר במבנה התחיקתי הזה של התרת המעשה על דרך ההגנה ולא על דרך הצמצום של יסודות העוולה. אין להסיק מההסדר החיובי של עוולת כליאת שווא על כנה להסדר שלילי של עוולת הפרת החובה שבחוק לטיפול בחולי נפש.
ת.א. 375/68 מזרחי נ' "מקורות" חברת המים בע"מ
התובעת טענה שקיימת עוולת רשלנות בכך שהחברה ביצעה עבודות עפר ליד כרמה וגרמה להתכסות העלים והפירות באבק וגרמה להם נזק. נשמטת הקרקע מתחת לעילת הרשלנות עליה מתבססת תביעתו של התובע מכיוון שנעדר גורם הציפיות, כלומר: חברת מקורות לא יכלה לצפות את הנזק שייגרם לכרם. ומכיוון שאין צפיות הרי נעדרת חובת זהירות. בהעדר חובת זהירות אין עוולה של רשלנות.
התובעת תבעה גם ע"פ §29 – הסגת גבול במקרקעין. אמנם היה כאן היזק למקרקעין שלא כדין, במובן §29 אך מבחן הצפיות חל גם אם ההיזק הוא במסגרת של אותו סעיף ולא דווקא אם הוא במסגרת של תביעה בגין עוולה של רשלנות. גם על נזק לפי העוולה של מטרד ליחיד (§44(א)) היה מקום להחיל את מבחן הציפיות.
ע"א Sidaar נ' קצא"א
ברק: שיטת הבדיקה של השאלות העולות בעניין תפוש החשובות לשאלות הנזיקיות היא ע"י בדיקה של החוק הספיציפי עצמו- "הבחינה הפנימית" אם התשובה תמצא בשלב זה אין. להמשיך ולבחון וגם אם יש תשובה אחרת בחקיקה אחרת הרי שההוראה הספציפית תגבור. השלב השני הוא חיפוש התשובה בחקיקה כללית ובשיטה ובעקרונותיה.
שמגר: נוטה לדעה שההגנות הנמצאת בפקודת הנזיקין ובחלקה הכללי חלות גם על העוולות שהוגדרו בדברי חקיקה אחרים.
הערעור נסב על צו המניעה לפיו נאסר על אתא להפעיל את מערכת הקירור והאוורור של בית החרושת עד להפחתת מפלס הרעש.
שמגר: הערכה כספית של הנזק הנגרם לנפגע מול הנזק הצפוי לפוגע, כדי שתופעל אמת מידה של הכדאיות הכלכלית הכוללת - "מאזן הנוחות הכלכלי", אינה עומדת בקנה אחד עם מטרת דיני הנזיקין,. מאידך, אין פסול בכך שהאנטרס הכלכלי של המעוול ישובץ לתוך פסיפס השיקולים הנשקלים בהכרעה בדבר התרופה.
במרכז הדיון בנזיקין ובמטרדים ניצב הנפגע, ויש לתת לכך ביטוי נאות אף בקביעת הסעד הראוי. נקודת המוצא לבחינת התרופה היא טיבה ומהותה של הפגיעה בה נפגע התובע, ולא טיב הנזק למעוול שיווצר לו אם יאלץ לחדול ממעשה העוולה.
ע"א 804/80 Sidaar נ' קו צינורות אילת אשקלון
ברק: הביטוי "אחריות מוחלטת" הינו כלי קיבול לתוכן המשתנה ע"פ מהות הסוגיה המשפטית, והמטרה אותה היא באה לשרת.
ע"א 407/89 - צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח'
הנשיא מ' שמגר: עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. חברה עשויה להתחייב בנזיקין מכוח אחריות ישירה או מכוח אחריות שילוחית. האחריות הישירה צומחת כל אימת שאורגן החברה מבצע עוולה בנזיקין. מעשי האורגן מיוחסים לחברה. אם האורגן ביצע עוולה בכשרו כאורגן, משמע: החברה ביצעה עוולה. מעשי העובד אשר אינו אורגן אינם מיוחסים לחברה.
פעולתו העוולתית של האורגן מקימה, איפוא, אחריות אישית כפולה. ראשית, אחריות אישית של החברה. שנית, אחריות אישית של האורגן. המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות.
Üהחברה חייבת כשלוחת האורגן שלה, והאורגן חב לפי דיני הנזיקין
המערערת נפלה בשעת לילה לבור, אשר נחפר ע"י מע"צ ונחסם במחסומי עץ, ולקתה בשיתוק. במחוזי יחסו לה אשם תורם.
עליון: ביהמ"ש מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית יזקק ביהמ"ש גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר. נקבע שחוסר זהירותה לא היה בגדר תגובה על רשלנות הנתבע, אלא נבע מהחלטתה חסרת הזהירות להתעלם מהמחסום שהוצב לרוחה הכביש ומהתמרור שהפנה שמאלה למעקף, עליו התנהלה התנועה. ביהמ"ש בחן כמה תרם כל צד לנזק מבחינה סיבתיתß מבחן התרומה הסיבתית. הודגש כי זהו מבחן משני. מבחן התרומה הסיבתית ומבחן האשמה היחסית יכולים להביא לתוצאות שונות ואז יגבר מבחן האשמה היחסית.
ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם
המשיב עבד כטבח במטבח של המערער(האחראי על המטבח). הוא ניגש לחדר הקירור, נטל קערה כבדה ויצא לעבר המטבח. בעברו בריצה ליד מחבת גדול הוא החליק על שמן, שניתז ארצה מן המחבת הנ"ל בזמן שטיגנו בה, ונפצע. המחוזי הרשיע ברשלנות וקבע שאין רשלנות תורמת.
נקבע כי מאחר ששני היבטיו של מבחן הציפיות מתקיימים (רשלנות), הרי שהמערער חב חובת זהירות כמעביד כלפי המשיב. מאחר שהמשיב התרשל במקרה דנן (ע"פ מבחן מידת האשמה), חלק מהאשם לתאונה רובץ עליו: יש לצפות שאדם בעל מעורבות בכל הקשור לניקיון המטבח ינהג בזהירות מרבית בעבודתו. בנוסף, המשיב היה מודע לכך ששמן ניתז מהמחבת לרצפה. המערער נשא משא כבד שהסיח דעתו מהמכשולים שבדרכו ובנוסף, היתה קיימת דרך חלופית למעבר.
סיבת ההחלקה היה בוץ על הרצפה. ביהמ"ש לא מוצא עילת אשם אצל המעביד. ברמדה, המעביד יצר את הסיכון (שמן). במקרה דנן הסיכון הוא סיכון טבע (בוץ).
ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי
ביום עבודתה הראשון של המשיבה במפעל המערערת הורתה לה הממונה על המטבח לפרוס לחם במכונה חשמלית, לאחר שהדגימה לה כיצד. המשיבה הכניסה את ידה דך פתח מכסה המגן של המכונה כדי לסייע ביציאת הפרוסות וארבע אצבעות ידה השמאלית נקטעו. המחוזי הטיל את מלוא האחריות על המערערת.
בפס"ד רמדה נקבע כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו.
לא ניתן לשקלל את אשם המעביד כנגד זה של העובד כאשר המעביד הפר חובה חקוקה מהסוג המטיל אחריות מוחלטת ללא מרכיב של אשם. רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שק"ד עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד ע"י הפרת חובתו החקוקה, רק אז ייחס ביהמ"ש אשם תורם לעובד. הכנסת היד לתוך המכונה נראית החלטה אוטונומית שכן איש לא הורה לה לעשות זאת. מאידך, על המעביד היה להדריך אותה גם הדרכה שלילית – שלא תכניס ידה למכונה.
העובדת לא ניטרלה סיכון שהמעביד יצר - אז אין אשם תורם.
ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ
המערער עבד במפעל המשיבה על מכונה לכבישת חלקי פח שטוחים והפיכתם לצינורות. התאונה ארעה שעה שהצינור נתפס בחלק העליון של המכונה. המערער הכניס ידו לחלל שבין שני חלקי המכונה על מנת להוציאו. עקב מאמץ זה לחצה רגלו על הדוושה השמאלית, והחלק העליון נפל על ידו. במכונה לא היה מגן כלשהו שימנע מהעובד להכניס את ידו למרווח שבין שני חלקי המכונה ולא היה גידור שיעצור את הפעלתה האוטומטית של המכונה במקרה של תקלה. המחוזי הטיל את כל האשם על המערער כי לא הוציא את רגלו מהדוושה לפני שהכניס את ידו למכונה.
היתה חובה לגדר לפי פקודת הבטיחות בעבודה. חובה לגדר מכונות היא חובה אבסולוטית גם אם הדבר קשה מבחינת טכנית וגם אם העלות גבוהה. החובה לגדר נשארת קיימת גם כאשר מדובר בפועל רשלן. במקרים נדירים יקבע ביהמ"ש שהעובד יישא בחלק מהאחריות לתוצאה בשל רשלנותו. המערער היה צריך להשתמש ב"שולף" ולא ביד. האחריות חולקה ביחס של 9 ל1-.
ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק
המערער שהוא תושב בני ברק ותלמיד בכולל היה בדרכו לתפילה כשבידיו טלית ו4- המינים. שני צידי הכביש היו מוצפים במי ביוב והוא החליט לדלג מעל השלוליות, בתקווה שרגלו תנחת על אבן בכביש. הוא מעד ונפצע. במחוזי נקבע שהתקלות במערכת הביוב בשכונה נגרמות כתוצאה מהשלכת חפצים לבתי השימוש הגורמים לסתימות. הפתרון נעוץ בפעולה חינוכיתß לכן זו תופעה נפוצה ברחוב.
המערער טען להתקיימות §41 לפקודהß דבר המדבר בעד עצמו והוכיח נסיבות אשר מצביעות על רשלנות לכאורה מצד המשיבה. הנטל עבר למשיבה להביא ראיות. נקבע כי למערער היה אשם תורם לתאונה. מאחר ששתי ידיו היו תפוסות, לא יכל לבלום או לרכך את החבטה במקרה של נפילה(דמיון לרמדה). בנוסף, היתה דרך חלופית. ביהמ"ש מתחשב בהסתברות של התרחשות הנזק ובמידת חומרתו, כפי שעל המזיק לצפות אותם. בפס"ד רמדה היה על המלון לצפות בהסתברות גבוהה נזק חמור כתוצאה מהתחלקות על כתם שמן. במקרה דנן, קטנה יותר ההסתברות שאדם המדלג מעל מי ביוב ימעד וינזק ואף שיעור הנזק הצפוי ממעידה כזו יותר קטן.
בנוסף, המערער הכיר את הרחוב ואת תופעת ההצפות שבו. המערער אחראי בגין מחצית הנזק.
ע"א 804/80 siddar נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ
מכלית דלק שבבעלות המערערת (המופעלת ע"י חברת צים), נכנסה לנמל הנפט באשקלון, שלמשיבה הזיכיון להפעלתו. המכלית נקשרה בחבלים למצוף עגינה והחלו בהטענת דלק. רוח עזה הסיטה אותה ממקומה, החבלים נותקו, וצינורות ההזנה נקרעו. על סיפון המכלית שהה נתב הנמל(עובד של המשיבה). המשיבה תבעה את המערערים בגין נזקים שנגרמו לה ע"י ניתוק החבלים והצינורות. המחוזי קיבל את התביעה.
הגנת האשם התורם היא הגנה כללית וחלה על כל העוולות. נקבע כי ההגנה חלה גם מחוץ לפקודת הנזיקין. (באנגליה היקף ההגנה מצומצם יותר). במקרה דנן : פקודת הניתוב(אחריות חמורה).
נשאלה השאלה: האם ניתן להחיל את הגנת האשם התורם(של הפק'), כאשר זו לא עלתה במפורש בחיקוק החיצוני לפק'? נקבע שכן. ניתן להחיל את הגנת האשם התורם ע"י אנלוגיה וזאת מיכוון שקיימת לאקונה מובהקת בפקודת הניתוב. ניתן לא להפעיל את ההגנה על הסדר חיצוני לפק' אם הדבר לא מתיישב עם מטרות החיקוק.
ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין)
חייל גנב ציוד לחימה מבסיס והחביאו על גג בית משותף. אייגר, בן התשע וחצי, וחברו מצאו את ציוד הלחימה, הבינו שמדובר בציוד לחימה וטיפלו בטיל. הם לא התכוונו להביא לפיצוצו אך הטיל התפוצץ וכתוצאה מכך נקטעה רגלו השמאלית של אייגר מעל הברך. המחוזי פסק למשיב פיצויי נזיקין לאחר שהפחית 20% מהם בגין אשם תורם. לאייגר יוחס אשם תורם בשל רמת המשכל הגבוהה שלו.
עליון: קטינים נשפטים לא עפ"י סטנדרט האדם הסביר, אלא ע"י סטנדרט הקטינים בני גילם: כלומר הולכים לקבוצת הגיל הרלוונטית . קטין נבדק לא רק לפי גילו הכרונולוגי, אלא גם עפ"י מידת התפתחותו, ולכן אפשר שהסובייקטיבציה תפעל לרעת הניזוק.
ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ
המערער היה מנהל הכריכיה (שהיתה מבוטחת בביטוח מעבידים). בנוסף לתפקידו זה, הפעיל המערער במשך שנים רבות מכונה הנקראת "קולביס", המיועדת להדבקת נייר לקרטון המשמש לכריכה. המערער נפגע כאשר אגודל יד שמאלו נתפס במכונה. כתוצאה מהפגיעה נאלצו לכרות את האגודל. כתוצאה מכך, נפגע כושר עבודתו של המערער, ובהחלטה של אסיפת המשיבה הופחת שכרו. המערער הגיש תביעה לפיצוי נזיקין בגין אובדן השתכרות (בעבר ובעתיד) וכן בגין כאב וסבל. זאת, בנוסף לפיצוי עקב תאונת העבודה שקיבל מהביטוח הלאומי.
עלתה טענה כי למערער " אשם תורם " בגין היותו אחראי על החלטות באגודה באשר לאמצעי המיגון של המכונות. נקבע כי משלא הוכח שהמערער היה אחראי אישית לנוהלי הבטיחות בכשירותו כחבר באסיפה הכללית, בין באופן ייחודי ובין כחלק מהגוף הקולקטיבי, אין לקבוע שמעשיו הם בגדר אשם תורם . הטענה השניה: אשם תורם בהפעלת המכונה שכן מדובר במפעיל ותיק ומיומן והשענת היד על המכונה מהווה התרשלות מצידו. נקבע כי כאשר מדובר באדם המפעיל בצורה שיגרתית ומונוטונית מכונה, אין בהיסח דעת רגעי כדי להוות אשם ואין להתחשב בהיותו עובד מיומן, ובוותק שלו בעבודה. בסיטואציות אלו בהחלט ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו, יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם . הכנסת היד היתה בלתי מכוונת ולא היו הוראות בטיחות או נוהלים שהמערער הפר בהתנהגותו. מאידך, מיכוון שהיה המנהל והאחראי על המכונה - היה האחראי לכך שלא היו הוראות בטיחות ונוהלי עבודה בנוגע למכונה, זאת למרות שידע עד כמה המכונה מסוכנת. אין מקרה זה דומה למצבו של עובד הפועל בהתאם להוראות מעבידו(מחמור).
§63 הפרת חובה חקוקה
א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו עלפי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.
השופט זילברג אימץ את ההלכה האנגלית; חובה כללית נחשבת חובה ציבורית. אם החובה היא ציבורית בלבד (מופנית כלפי הציבור כולו) אז החיקוק הוא לא לטובת ניזוק ספציפי ואין בסיס לחיוב בנזיקין- התנאי ה2- של הח"ח לא מתקיים ואין אחריות בנזיקין.
ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש.
המערער קפץ לבריכה שבבעלות המשיבה בהיותו בן 15, קפיצת ראש כאשר המים היו רדודים. ראשו נחבל בקרקעית והוא נפצע קשה. המערער ידע שהמים רדודים אך לא היה ער לסכנה שבסוג הקפיצה שביצע. במקום לא היו שלטים שאסרו קפיצה למים רדודים. תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה) קובעת כי ליד הכניסה לבריכה ובחדרי ההלבשה יוצבו שלטים הקובעים שקפיצה למים מותרת רק מהדופן הצר של הבריכה בצד העמוק. שלט כזה לא הוצב ונטען בכך הפרה המשיבה חובה חקוקה. השאלה: האם החיקוק נועד לטובתו של הניזוק ואין בה משום שלילת התרופה הנזיקית. השופט ברק מסתייג מגישת זילברג בפריצקר ופונה ל§63 לפקודה. מס' זה עולה כי היקף החובה אינו רלוונטי, משום שהחובה יכולה להיות כלפי כל הציבור. כלליות החובה איננה הופכת אותה לציבורית בלבד. זאת משום שחובה כללית היא חובה כלפי כל הפרטים המרכיבים את הציבור. חיקוק בא "לטובתו או להגנתו של האחר" אם אותו חיקוק קובע נורמות ורמות התנהגות, אשר נועדו להגן על האינטרסים של הפרט. חיקוקים שאינם כאלה הם חיקוקים שבאו להגן על אינטרסים של המדינה, הממשלה ושל מרקם החיים הקולקטיביים ואורחות חיי האומה(איסור פלילי בדבר בגידה, החובה להצביע בבחירותß חובות שבאו להגן על אינטרסים של בני הציבור). תקנות רישוי עסקים באו לשמור על איכות החיים שהיא אינטרס ציבורי(תנאי תברואה ובטיחות). עדיין התקנות נועדו לשמור על האינטרסים של היחיד.
לגבי היחס בין עילת הרשלנות לעילת הח"ח: מדובר ב2- עילות נפרדות. החובה ברשלנות נקבעת ע"פ מבחן הציפיות המופעל על הנסיבות העובדתיות השונות. החובה לעניים הח"ח נקבעת ע"פ הוראותיו הספציפיות של כל חיקוק. רמת ההתנהגות הנדרשת ברשלנותß אדם סביר. בהח"ח רמת ההתנהגות נקבעת ע"י החוק עצמו, היא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת ברשלנות. יש דמיון בין העוולות: יסודותיהן דומים ß חובה, הפרה ונזק. שתיהן עוולות מסגרת. בשתי העוולות תוכן האחריות והיקפה נקבעו, בסופו של דבר, ע"פ עקרונות של מדיניות משפטית.
המשיב (מוסלמי) גירש את אשתו בעל כורחה מבלי שהיה בידיו פס"ד של ביה"ד השרעי המחייב את האישה להתיר את הנישואין. המעשה מהווה עבירה על הוראות §181 לחוק העונשין(5 שנות מאסר) אך ע"פ הדין השרעי הגירושין תפסו. המערערת הגישה תביעה בגין הח"ח.
נטען כי ההוראה העונשית שב§181 שוללת תרופה אזרחית מהמערערת.
כדי לקיים את תנאי עוולת הח"ח יש להוכיח שהחובה החקוקה נועדה לטובת הניזוק וכי התרופה הנזיקית אינה נשללת. החיקוק במקרה דנן בא לתקן הפליה לרעת האישה. החיקוק בא גם להבטיח את האינטרס הפרטי של כל אישה ואישה. נקבע כי אם החיקוק הוא לטובת אחר, אז גם יש חזקה שהחיקוק לא בא לשלול את התרופה הנזיקית.
נקבע כי קיומה של סנקציה פלילית, אינו שולל את הסנקציה האזרחית. מניחים שהסנקציה האחרת אינה ממצה ולכן יש מקום לסעד נזיקי. הכל תלוי במשמעותו של החיקוק, וזו שאלה של פרשנות, שצריכה להיות מודרכת ע"י שיקולי מדיניות.
המשיבים היו דיירים מוגנים בדירות שבבעלות המערערים. הם איבדו את זכות השכירות המוגנת בדירות כתוצאה מהריסת הבתים ע"י העירייה בשל מצבם הירוד. המשיבים תבעו בגין הח"ח ולחילופין בגין הפרת חוזה שכן בעלי הדירות לא מילאו חובותיהם ולא דאגו לתקינות המושכר ולתיקון ליקויים כפי שמחייב §68(א) לחוק הגנת הדייר. אין ספק שכל ארבע הדרישות הראשונות של הפרת חובה חקוקה מתקיימות כאן. האם החיקוק התכוון לשלול את התרופה הנזיקית? חוק הגנת הדייר קבע סעד אזרחי ברור (תיקון על חשבון המשכיר). מאחר שהסעד בחוק הזה מוגבל (לא מפצה על נזקים עד התיקון ובהעדר תיקון ולא ברור מי נושא בסיכון של החמרת מצב המושכר), יש בחוק לאקונה שיכולה להתמלא בעזרת §63. למשיבים קמה זכות פיצוי בהסתמך של העוולה של הח"ח.
עובד שחלה באסטמה עקב רגישות לאבק הטבק. התביעה על רשלנות נדחתה, משום שהנזק לא היה צפוי (רגישות נדירה). הוא ניסה לתבוע על הפרת חובה חקוקה(דיני בטיחות בעבודה), כי על המעביד היתה מוטלת חובה למנוע אבק או אדים "שעלולים להזיק". זה נתפרש כדבר הקרוב לרשלנות: אם הנזק לא היה צפוי, אז גם אין הפרת חובה חקוקה, משום שלא היה צפוי שזה "עלול להזיק". התובע תבע גם על מניעת "אבק בכמות ניכרת". בתביעה זו הצליח, משום שכאן יש חובה חמורה- צפיות הנזק אינה נדרשת. חובה זו אינה חובה מוחלטת: ביהמ"ש בחן אם יש אפשרות מעשית למנוע את האבק.
ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן
ידו של המשיב נתפסה ונפגעה עת שניקה מכונת ערגול באופן שגוי.
קיימת חובה מוחלטת לגדר מכונות מסוכנות. לא חשוב אם ניתן מעשית לגדר, עלות הגידור, או אשם תורם: יש אחריות מוחלטת דרך הח"ח. אין להתחשב באשם תורם בצורה מחמירה כאשר המעביד הפר חובה חקוקה שתכליתה להגן על עובדים- וכאשר מול הח"ח של המעביד עומדת רשלנות העובד. יש להגן גם על עובדים רשלנים (נקבע יחס של 4 ל1- בפיצויים).
המערער היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית שנגרמה כתוצאה מהתפוצצות צמיג. בתאונה נהרגה נוסעת שהיתה איתו ברכב. הוכח שהמערער נסע במהירות העולה על המותרת . נקבע שמדובר ב2- עילות נפרדות שכן יש הבדל מהותי בין הח"ח לרשלנות: הח"ח קובעת סטנדרטים קשיחים, וברשלנות הנסיבות קובעות העוולה. ייתכנו מצבים בהם ראוי לעקוף בפס לבן כדי למנוע תאונה, למשל. נסיבות הללו, ייתכן ולא לעקוף בפס לבן יהווה רשלנות. סטייה מהסטנדרט הקבוע בחיקוק מהווה ראיה לכאורה לרשלנות לטובת התובע.
בג"צ 1924/84 סוקר נ' הועדה לבניה, למגורים ולתעשייה י-ם
החלת עוולת הח"ח על דיני תכנון ובניה.
נושא 11 – אחריות רשויות ציבור ועובדיהן
המבקש נפגע ממשאית שעברה מקונה למוכר, כאשר לקונה לא היה ביטוח צד ג'. עלתה השאלה האם תקנות התעבורה מאפשרות לניזוק, שנשללה ממנו האפשרות להיפרע מחברת הביטוח, להגיש תביעה נגד המדינה, מפני שבעת העברת המכונית לבעליה החדשים הוזנח עניין הביטוח. המבקש מעוניין לתבוע על רשלנות ועל הפרת חובה חקוקה את המדינה ולא את הפקיד המתרשל וזאת על יסוד אחריותה השילוחית.
לנדוי: לא יעלה על הדעת שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין על כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה. אוצר המדינה לא יוכל לעמוד בחובות ביטוח כזאת של יעילות עובדי המדינה. בנוסף, הטלת אחריות אישית על העובד הרשלן תגרום להרתעת יתר והוא יהפוך לפקיד הססן ופחדן. הדבר יפגע בציבור כולו. מאידך, שחרור מוחלט של הפקיד מכל אחריות אישית יעודד מגמות של עריצות בירוקרטית ללא רסן.
ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר
המשיב החנה את מכוניתו תחת סככה המצויה באזור חוף הים שבתחום שיפוטה של המערערת. חלק מהסככה נפל ופגע במשיב ובמכוניתו. המחוזי חייב את הבעלים והתופסים של החלקות, עליהן בנויה הסככה. המערערת חויבה על שלא פעלה להסרת המכשול שבדרך הציבורית עליה עמדה הסככה ולא הזהירה מפניה(רשלנות).
ברק: אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות אך קיומה של סמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות. לצד הסמכות הסטטוטורית יש שיקולים נוספים: השפעת קיומה של חובה על פעילות הגוף השלטוני (האם ישתק אותו) ועל מצבו הכספי. העירייה יכלה לצפות נזק (גם נזק בחיי אדם) בשל שימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיו. שלטוני צריך לכן לנקוט אמצעי זהירות. בנוסף, המעמסה הכספית אינה ניכרת: מספיק שהרשות היתה מפנה את תשומת לב המחזיקים למבנה המסוכן או שהיתה מציבה שלט. יש לשקול האם הרשות תוכל לעמוד בנטל הכספי של תשלום פיצויים. אין זה עוד שיקול מכריע לתת למדינה חסינות כבעבר. המגמה המודרנית היא הרחבת האחריות ונסיון החיים הוכיח שהדבר לא הוביל לפגיעה כספית קשה באותם גופים או להצפת בתי המשפט בתביעות נזיקין. גופים אלה יכולים לבטח את עצמם ובנוסף, הניזוק עומד בפני קשיי הוכחה קשים (התרשלות וקש"ס).
לפיכך, בין הגוף השלטוני לבין הניזוק, שנפגע בשל טיפול רשלני של הגוף השלטוני במבנים מסוכנים המצויים בתחום שיפוטו, קיימים יחסי "קרבה"/ "רעות". לאחר שהוכחנו קיומה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית , הרשות תחשב רשלנית אם הפרה חובה זו.
אין צידוק לאבחנה בין מעשה או מחדלß חובת הזהירות יכול שתקום בשניהם.
לגבי ההבחנה בין סמכות שלטונית שעניינה מדיניות לבין סמכות שלטונית שעניינה ביצועß גם היא נדחתה בשיטתנו.
מושב בית השקמה הוציא לאביו של המערער צו מניעה זמני שלא ישווק (הוא, קרוביו או שלוחיו) תוצרת חקלאית ממשקו שלא באמצעות המושב. המערער שאינו חבר במושב חכר קרקע באותו מושבה והיה רשאי לשווק תנובתו שלא באמצעות המושב. המושב שלח שוטרים לחלקת המערער ע"מ להזהירו שלא יקטוף עגבניות מחלקתו, בטענה שהוא שטותף עם אביו בחלקתו. המערער נעצר ובנתיים נגרם נזק עקב אובדן יבול העגבניות. המחוזי חייב את המושב ב90%- מהנזק שנגרם למערער ואת המדינה ב10%- הנותרים.
לטענת המערער המשטרה התרשלה כאשר לא בדקה את לשון הצו המקורי ואת הצו המבהיר לפיהם הצו לא חל עליו ועל חלקתו. ב§3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) נקבע כי למדינה אחריות "על רשלנות שבמעשה". הס' מטיל אחריות על רשלנות כעילת תובענה ועל כל מעשה עוולה שנעשה ברשלנות. גם פעולה בתחום הסמכות יכולה להיות ברשלנות ואז קמה אחריות המדינה. מעשי השוטרים נמצאים בתחומו של §7 לפקודה וכן בתחומו של §3 לחוק הנזיקים האזרחיים. במסגרת הפעלת הסמכות הסטטוטורית של חקירת עבירות, השלטת החוק וקיום צווי בימ"ש, קיימת חובת זהירות.
למרות שהמשיבה הוציאה צו עיכוב יציאה מהארץ נגד בעלה, לא עצרוהו השוטרים בנמל התעופה. המשיבה טענה להתרשלות השוטרים ולאחריותה השילוחית של המדינה(הנזק – עוגמת נפש ועגינות). המחוזי קיבל את התביעה.
ברק: רשות שלטונית המפעילה סמכות סטטוטורית אינה חסינה מפני אחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו.
שלב ראשון: קיום חובה; שוטר סביר יכול וצריך לצפות כי אם ברשלנותו הוא לא יבצע צו עיכוב יציאה מהארץ ייגרמו נזקים למבקש הצו. ביהמ"ש בוחן בשלב השני האם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית שיכולים לשלול את קיום החובה. האיזון הכולל הצביע לכיוון הכרה בחובת הזהירות: כל שנדרש מהשוטרים היה לנקוט מיומנות של השוטר הסביר ולא מעבר לכך. טענת "הצפה" בתביעות מהסוג הזה נדחתה שכן לא הוכחה ונסיון החיים אינו תומך בה מאז הכירו באחריותם של גופים שלטוניים. בנוסף, הדבר לא יביא לשיבוש בסדרי העבודה המשטרתית (להיפך!) – מדובר בחובה שמוטלת עליה בלאו הכי.
בך: לא בכל מקום בו מתרשלת המשטרה במניעת עבירה, שאולי יכלה למנוע, נטיל עליה לפצות את הפרט שניזוק. המשטרה חבה את החובה לעשות כל מאמץ אפשרי למניעת עבריינות לציבור בשלמותו ולא לכל אחד מהפרטים מהם מורכב הציבור.
המערערים תבעו פיצויים מהמדינה בגין מות מורישם, שנורה בכדור רובה, ע"י אחד מאנשי המשטרה, בתקרית שארעה בשנת 1959 במבואות שפרעם. נקבע שלא תחול חסינות על מקרה בו עצם השימוש בנשק חם היה מוצדק (מטרה להפחיד את המתפרעים ולשבור בדרך זאת את רצונם להמשיך במהומה), ונגרמה תוצאה קטלנית מחמת רשלנותו של איש משטרה בשימוש בנשקו. יש ליישם את הסטנדרט של זהירות סבירה (לפיה תימדד התנהגות השוטר היורה) בהתחשב בתנאי המתיחות ששררו בזמן המהומה ובשאר הנסיבות המיוחדות של המקרה. הוראה החסינות אינה מתרוקנת מתוכן שכן ההוראה דרושה להבהיר כי איש משטרה שפעל כדין בהפעילו את נשקו ייהנה מחסינות גם אם ע"י כך נפגע אדם תמים.
המשיב, שהיה טרקטוריסט ובעל טרקטור, נפגע בזמן מלחמת ההתשה שעה שהמכונית בה נסע עלתה על מוקש שהוטמן בצד הכביש. שעה קודם לכן התפוצץ מוקש במקום סמוך. המחוזי חייב את המדינה בפיצויים שכן התרשלה כשלא נקטה כל מעשה למנוע נסיעת כלי רכב במקום האירוע, כל עוד לא בדקה שאין במקום מוקשים. המדינה טענה כי אינה אחראית תוך הסתמכות על §5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה): "מעשה שנעשה ע"י פעולה מלחמתית של צה"ל"ß מיקוש. כדי להחליט בשאלה זו יש לבחון את הפעולה – אם בפעולה ניכרים סימני היכר של לחימה, אם היא פעולה שרגילים לבצעה תוך כדי מלחמה. במקרה דנן לא מדובר בפעולה מלחמתית שהצבא מבצע רק בשעת לחימה. במקום הוצבה יחידת משמר ובין תפקידיה היה לשמור על שלום האזרחים המשתמשים בכביש. לאחר הפיגוע הראשון היה על היחידה לבדוק את הכביש לפני שנתנה לכלי רכב לנסוע בו.
המערערת הגישה תביעה נגד המשיבה, מנהלת מרפאה פסיכיאטרית בביה"ח שיבא, בגין הוצאת לשון הרע, וזאת עקב שליחת שני מכתבים לפסיכיאטר המחוזי, שבהם ציינה שהמערערת סובלת ממצב פרנואידי שהוחמר וכי יש מקום להוציא צו אישפוז לגביה. הבקשה הוגשה על סמך מידע שקיבלה המשיבה מפסיכולוגית בביה"ס לאחיות ש ו למדה המערערת, מבלי שהמשיבה הכירה או בדקה אותה. המחוזי הכיר בהגנות שהציגה המשיבה.
השאלה: כיצד נפרש את הביטוי "הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות" שב§7(א) לפקודת הנזיקין. הפירוש יעשה ע"פ נקודת המוצא שממנה יצא הפרשן: מתן חסינות רחבה לעובדי ציבור או הענקת פיצוי לניזוק? השופט גולדברג מאמץ את גישת השופט בייסקי בפס"ד בוסקילה: החסינות הקבועה לגבי עובד ציבור ב§3 לחוק הנזיקים האזרחיים וב§7(א) לפקודה מוציאות במפורש עוולת רשלנות וכן רשלנות שבמעשה. במעשיה של המשיבה יש משום התרשלות(§35 לפק') שכן לא נקטה "מידת זהירות שאדם סביר ונבון .. היה משתמש או נוקט באותן נסיבות".
המערערים המתגוררים בסמוך למסלול טיסה עתרו למתן פס"ד הצהרתי הקובע כי הפעלחת המסלול מהווה מטרד רעש וזיהום אויר. המחוזי קבע שהמדינה אינה אחראית בתביעת המטרד מכוח §3 לחוק אחריות המדינה.
ש' לוין: בהפעילה את סמכויותיה הציבוריות אין הרשות רשאית להתעלם מזכויות הפרט. יש לעשות איזון אינטרסים. מקום שבו יכולה הרשות לעשות שימוש בסמכויותיה הציבוריות בלי לפגוע באזרח או תוך כדי הקטנת סבלו, יורה בג"צ לרשות לעשות שימוש בסמכויותיה תוך התחשבות באזרח. ההרשאה החוקית, שב§3 לחוק אחריות המדינה, היא הרשאה מהותית ולא טכנית בלבד. וכדי שהמדינה תהיה פטורה מחבות לפי ס' זה צריך שיוכח כי ננקטו ע"י הרשות כל הצעדים, שניתן היה לנקוט בנסיבות ומתוך התחשבות בנושא ההרשאה, תוך מילוי חובותיה הציבוריות של הרשות. כל עוד לא הובטח שהצעדים הנזכרים יינקטו, לא תזכה הרשות להגנת §3.
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון
המשיב מכר את מכוניתו והעברת הבעלות נרשמה במשרד הרישוי. מאורח יותר החל לקבל דוחות בגין עבירות קנס שנעברו ע"י בעל המכונית. למרות שהסב את תשומת לב העירייה המשיך לקבל דוחות. נאמר לו כי השירותים הממוכנים של משרד התחבורה אינם מעודכנים. המשיב הפנה את תשומת לב העירייה לכך שעשוי להיאסר. העירייה ניסתה לעכב את ביצוע פקודת המאסר אך פקודת המאסר בוצעה. המשיב שוחרר רק לאחר ששילם את הקנס. המחוזי חייב את העירייה בפיצויים.
לא פעם הוכרה חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין גוף ציבורי לבין המשתמש בדרך ציבורית, בגן ציבורי, בבריכת שחייה(ועקנין), בשדה התעופה או בנסיבות אחרות היוצרות סיכון. פיזור הנזק עשוי לעיתים להצדיק הטלת אחריות. בנוסף, הדבר ימנע הישנות האירוע הרשלני בעתיד. השיקול של מעמסה כספית על הגוף הציבורי אינו ראוי לשלילת חובת הזהירות. נדרשים נימוקי כבדי משקל כדי לא להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית. השיקולים: הרתעת יתר שתביא לפגיעה בשלטון החוק ובאכיפתו, הצפת תביעות שתגרום לנטל כלכלי כבד לרשות, ייפתח פתח לעקוף את סופיות ההליך הפלילי. ידם של שיקולים אלה אינה על העליונה. יתרונות הטלת האחריות: שוויון הכל בפני החוק, נקיטת אמות מידה ונהלים אשר יבטיחו קיומם של אמצעי זהירות ראויים בניהול התביעה.
המנוח עבד כנהג רכב גרר וחילוץ. כשעסק בחילוץ רכב שהתהפך, עברה במקום מונית אשר פגעה בו וגרמה למותו. ביום התאונה לנהג המונית היתה פוליסת ביטוח אך החברה המבטחת היתה חברת ביטוח זרה שנרשמה אצל רשם החברות ושהיו לה גירעונות רבים. המפקח על הביטוח דרש מהחברה לכסות את גרעונותיה אך לא התקבלה תגובה. המפקח החליט על הפסקת מכירת פוליסות של המבטחת בישראל וכתב מכתב ליוהמ"ש בו הביע את חששו שהחברה תתמוטט. החברה נכנסה להליכי פירוק. תביעת המשיבים נמחקה בשל הליכי הפירוק. תביעתם נגד המדינה גם היא נמחקה משהתברר שהנהג לא נהג במסגרת עבודתו בשירות המדינה בשעת התאונה. הנהג הורשע בפלילים. המשיבים לא פוצו ע"י אף גורם: בשל חוסר היכולת להיפרע מהנהג או מהמבטחת תבעו המשיבים את המדינה. טענתם: נוכח מצבה הכספי של המבטחת, מתן הרשיון לחברה לפעול כמבטחת או אי הפסקת הרשיון, בעוד מועד, מהווים רשלנות והח"ח.
שמגר: המדינה אחראית כמו כל אדם אחר על "רשלנות שבמעשה". השאלה: האם ישנם מעשים שלגביהם האחריות בנזיקין שונה מזו שנוקטים במקרים הרגילים.
נימוקים לצמצום האחריות: נימוקים מערכתיים- כאשר מדובר בפעולה שלטונית שאינה מוגבלת בסטנדרטים ברורים, והמערבת שיקולי מדיניות רחבים, בדיקת יסוד ההתרשלות פירושו העברת ביקורת שיפוטית על הכרעות הרשות, להבדיל מבדיקת חריגה מהתנהגות סבירה. את ההחלטה עצמה לא ניתן לבקר לפי אמות מידה נזיקיות שכן אין סטנדרט מולו ניתן להשוות את ההתנהגות. אי התאמת קריטריון הרשלנות לסיטואציות מעין אלו באה לידי ביטוי גם בנסיון ליישם אותו; אחרת הדרכים לבדיקת הרשלנות היא להשוות את עלות ההוצאות שהיה נדרש לנקוט לשם מניעת הנזק, לנזק הצפוי- מכפלת הסתברות קרות הנזק בגודלו. במקרים מסוימים יש קושי טכני בחישוב ובנוסף, נדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות אלטרנטיבית, ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. נימוקים פרגמטיים- הדבר מטיל נטל כבד על המדינה: ריבוי תביעות, עומס על מערכת המשפט, הרשויות יצטרכו להשקיע משאבים בבדיקת החלותיהן, קושי גדול בהוכחת התרשלותß דיון ארוך ויקר, הרתעת יתר ß הדבר יגרום למדיניות הססנית ואיטית (חשש מתביעה אזרחית), אין דרך או קריטריון לרשות לדעת אם המעשה שנעשה יתפרש כרשלני. מאחר שהסטנדרט אינו קבוע אין רווח הרתעתי. הנזקים הם סיכון הנובע מהחיים בחברה מודרנית בה לרשות יש שק"ד.
כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שק"ד ß המדינה בד"כ לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים. הרשות מפעילה את שיקול דעתה לטובת הציבור.
יתכנו מקרים בהם הפעלת השק"ד חרגה מכל אמת מידה סבירה ואז על ביהמ"ש להטיל אחריות ולא לאפשר לרשות להסתתר מאחורי מסך של "שיקול דעת".
שק"ד שלגביו לא לא יראה ביהמ"ש מקום להפעלת אחריות מתייחס למעשים או להחלטות המקיימים את התנאים הבאים:
¨ ¨ הם כוללים אלמנט דומיננטי של שק"ד שפירושו בחירה בין מס' דרכי פעולה.
¨ ¨ שק"ד במובן החזק: שק"ד שבו אין קריטריונים ספציפיים המורים למחליט איך להחליט
¨ ¨ שיקול הדעת מחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים.
המפקח והמדינה אינם אחראים בגין הנזקים. החלטת המפקח נמצאת בגדר האלטרנטיבות המצויות בפני המפקח לפי שיקול דעתו ולכן אינה מקימה אחריות בנזיקין.
רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ
מכוניתו של בעל הרכב נגנבה ("הקונה" ביקש לעשות סיבוב באוטו). הגנב פנה לבנק כדי להעביר את הרכב על שמו. הוא זייף את חתימת המוכר על שטר המכר. בבנק לא התבקש להציג תעודת זהות. השאלה: האם חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב?
שטרסברג כהן: אין הח"ח.
על הבנק כנותן שירות תמורת עמלה, מוטלת חובת זהירות במתן השירות וגם במישור הפרטי. דרישת הזיהוי ע"פ ת.ז. היא פעולה טכנית פשוטה, זוהי דרישה סבירה וקלה לביצוע. לא יעלה על הדעת שהבנקים ייטלו על עצמם לתת לציבור שירותים שונים אך יפטרו עצמם מחבות ברשלנות שבמעשה/ מחדל. הבנקים לוקחים על עצמם לתת לציבור שירותים שאינם במהותם בנקאיים ייחודיים – מהטעם שרוצים לחזק את יחסיהם עם לקוחות וכדי להגדיל פעילותם. הסמכות או הרשות לבצע פעולות אלה כורכת עמה גם את האחריות והחבות בגין אופן ביצוען של הפעולות או תוצאתן. במיוחד כאשר הפעולות מתבצעות תמורת תשלום עמלה.
נושא 12 – הקשר הסיבתי וריחוק הנזק
3 עובדים, וביניהם המנוח, נסעו בארגז טנדר, השייך לסולל בונה, והנהג היה סימון – מנהל בית החרושת והממונה עליהם. סימון רצה להיכנס לכביש המסתעף בזוית חדה ולכן ניסה לבצע את הכניסה לכביש ב2- שלבים. משאית התנגשה בטנדר וכתוצאה מכך נזרקו כל השלושה מהטנדר החוצה. אחד מגלגלי המשאית עלה על גופו של מנשה והרג אותו.
כדי להוכיח סיבתיות נוכיח יסוד עובדתי- מדעי ויסוד משפטי. המבחן העובדתי: "סיבה בלעדיה אין" לתוצאה המזיקה. סיבתיות משפטית: החוק קבע עקרונות שמטרתם לתחום תחומים להטלת אחריות בשל התנהגות רשלנית, אשר תרמה בפועל להתהוות תוצאה מזיקה. נהג הטנדר יצר סיכון שהכשיר את הקרקע לפעולתו הרשלנית המאוחרת של נהג המשאית, אשר גרמה במישרין לתוצאה הקטלנית. האם רשלנות המשאית היא הסיבה המכריעה לנזק? קיימים 3 סוגי מבחנים: מבחן הצפיות הסבירה, מבחן הסיכון: הקש"ס יתקיים התוצאה המזיקה היתה בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות של הנתבע, אם התוצאה היתה שייכת לסוג הסכנות שהיו "מסתברות" ממנה ואשר בגללן יש לראותה כרשלנית. המבחן השלישי: מבחן השכל הבריא – האם כל התכונות המציינות את התנהגות הנתבע כרשלנית, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה?
מעשהו הרשלני של המזיק השני לא די בו כדי שיינתק הקש"ס בינה לבין המעשה הרשלני של המזיק הראשון אם עובדת קרות התאונה היא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו של זה ואשר מחובתו היה לחזותו מראש.
יש להבדיל בין מקרה שבו יש לשוות למעשהו של המזיק השני את האופי של סתם רשלנות לבין מקרה בו התכוון במעשהו להביא לתוצאה המזיקה. בקטגוריה של מעשים מזיקים, הנחשבים גורמים זרים ושוללים את קיום הקש"ס בין מעשהו הרשלני של המזיק הראשון לבין התוצאה המזיקה, נכלל גם מעשה שהתבטא ברשלנות בדרגה גבוהה ואשר לא היה ביד המזיק הראשון, שעה שיצר את הסיכון, לחזותו מראש. תוצאה זו ניתן לקבל גם ע"י שימוש בשני המבחנים האחרים.
ע"א 92/71 בן אריה נ' עזבון ברום
המחוזי קבע כי נהג המשאית, המערער, גרם למות המנוח, שנסע לפניו, עקב רשלנות חמורה. המנוח נפל מהאופניים בשל בור בכביש ולאחר מכן נדרס ע"י המשאית. רשלנות זו ניתקה את הקש"ס שבין רשלנות המדינה, כאחראית לאחזקתו של הכביש, לבין מות המנוח.
לנדוי: המדינה התרשלה שכן המנוח נפל לבור המהווה מכשול מסוכן בכביש. כלל ההזדמנות האחרונה- שהקש"ס אל רשלנות קודמת ניתק ממילא כאשר אחריה באה רשלנותו של אחר שיכל למנוע את התאונה- שבק חיים.
פעולת הגורם המתערב הנעשית בזדון או בלא אכפתיות אין המזיק הראשון חייב בד"כ לחזותה מראש. כאשר רשלנותו של השני היתה חמורה ומעשהו היה יוצא דופן, כך שאדם סביר לא צריך היה לחזותו מראש, נוטים יותר לשחרר את המזיק הראשון מאחריות למרות רשלנותו. אך לא תמיד זה כך. הסיכון שנוצר עקב רשלנות המדינה היה עלול לגרום לנזק גופני למשתמשים בכביש, ואם בפועל נגרם נזק כזה תוך כדי רשלנות חמורה של המערער, אין בזה כדי לבטל את אחריות המדינה מחמת רשלנותה. רשלנות המדינה פעלה את פעולתה כאחד מגורמי התאונה ואין לןמר כי רשלנות המערער היתה הסיבה המכרעת לתאונה. 80% - המערערים 20% -המדינה .
המשיב ברח מכלא פתוח שבמחנה צבאי עם רכב קרבי שגנב. הוא ידע שאסור להיכנס עם רכב קרבי לעיר ולמרות זאת נסע לביתו שבעיר. בדרך לקח טרמפיסטים. הרכב התהפך ואחד הטרמפיסטים נפצע. הנפגע תבע את אביטן ואת המערערת במחוזי ותביעתו התקבלה.
בן פורת: השומר במחנה התרשל כשלא ביקש כרטיס עבודה כשאביטן יצא. המחוזי סבר שאין לראות באשמו של אביטן את הסיבה המכרעת לנזק(§64(2)). הקשר בין רשלנות השומר לבין התאונה בה נפצע הטרמפיסט נשמר.
"גורם מתערב זר" – לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק. נוטים לראות ברשלנותו של הגורם המתערב הזר את הסיבה המכרעת לארוע, אם פעולתו בוצעה במתכוון או בלא איכפתיות או בדרגת רשלנות גבוהה.
תנהגותו הבוטה של אביטן (הערים על השומר, גנב רכב, נסע איתו בעיר, לקח טרמפיסטים, כשהוא יודע שלרכה זה נדרשת מיומנות נוספת) היוותה לא "רשלנות סתם" אלא רשלנות בדרגה גבוהה אשר די בה כדי לראות במעשה שלו את הסיבה המכרעת לתאונה. בהתרשלות השומר מתקיים היסוד העובדתי של הקש"ס אך לא הקש"ס המשפטי. גם אם נתעלם מכך שמדובר ברשלנות בדרגה גבוהה ניתן להרשיע את אביטן: אדם סביר אינו חייב לצפות צירופם ש טרמפיסטים. זהו מעשה רחוק ומנותק מרשלנות השומר, שאפשרה יציאת אביטן.
ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל תעשיות עץ
המערער נפגע בתאונת עבודה בהיותו מועסק ע"י המשיבה, שעה שידו החליקה אל עבר משור בלתי מוגן ונפגעה קשה. המערער לקה אח"כ במחלה ללא קשר לתאונה ונגרם לו שיתוק חלקי. האם יש מקום לטענת רשלנות תורמת והאם יש להביא בחשבון את השפעת המחלה על היקף השתכרויותיו.
נתניהו: כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק, והוא נפגע שוב לאחר מכן ("פגיעה בידי שמים") ולפני מתן פסה"ד בפגיעה השנייה, שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין המזיק חייב לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השניה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו. אין המזיק חייב לפצות את הנפגע מידי שמים.
המערער עבר ניתוח בתוספתן שבמהלכו הרופא התרשל (החדיר מתקן לעירוי נוזלים בצורה שגויה) ולכן נדרש עוד ניתוח. 2 הניתוחים הצליחו אך למערער נגרמה נכות נפשית קשה. הוא הפסיק לעבוד ולא עבד במשך 11 שנים. המחוזי קבע כי הנכות הנפשית היא תולדת החמרת בעיותיו הנפשיות שמלפני התאונה. ההחמרה נבעה מהתקף דלקת התוספתן וכתוצאה מהתאונה. כיוון שלא היה ניתן לקבוע איזה חלק מהנזק נגרם ע"י רשלנות המשיב, הוטלה עליו ועל הקופ"ח מלוא הנזק.
גולדברג: אין מקום למבחן הכרחיות הגורם (סיבה בלעדיה אין) ונפנה למבחן הדיות של האשם.
לגבי היקף האחריות הנזיקית: הכלל הרגיל אשר צריך לחול הוא כי המזיק שהוסיף והחמיר נזק קיים, יחויב בפיצוי רק על חלק מהנזק הסופי שהוחמר ברשלנותו. אך לכלל יש חריג: המזיק הרשלן גרם בנוסף לנזק הממשי גם לנזק ראייתי; בשל רשלנותו של המזיק נמנעת מהניזוק האפשרות להוכיח איזה חלק מהנזק הסופי היה קיים טרם האירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו. במקרה זה צודק יהיה להעביר את הנטל למזיק להוכיח את חלקו בנזק הסופי., אם אומנם יעלה בידו להרים נטל זה. ß קיימת הצדקה להטיל את מלוא חבות הפיצוי על המזיק.
המשיב עבד כפועל במפעל המערערת. עוד בטרם החל את עבודתו שם הוא סבל מאסטמה. במהלך עבודתו הוחמרה מחלתו עקב חשיפה אינטנסיבית לאבק עד כדי כך שהוגבלה יכולת עבודתו. המשיב ביקש לעבור מחלקה.
מהרגע שהתגלה למשיב שהנזק הוא יותר מנזק של "מה בכך" ועד 7 שנים לאחר מכן חייב המשיב להגיש תביעה. התביעה טענה להתיישנות.
ש' לוין: המבחן האמיתי הוא מתי חש המשיב החמרה משמעותית שמעבר ל"מה בכך", החמרה שלכל בר דעת במקומו היה תובע בגינה. החמרה זו חלה רק כאשר ביקש המשיב לעבור מחלקה.
המערער שעבד כפועל בבית החרושת מפעלי טקסטיל קיסריה בע"מ(משיבה 2), נפגע בראשו ע"י לוחות אסבסט שניתקו מגג בניין המטוויה בעת סופה עזה. הוא תובע פיצויים מבית החרושת כמחזיקה באולם ומסולל בונה שבנתה את האולם 6 שנים קודם.
הסופה היתה תופעה נדירה שאף אחת מהמשיבות לא היתה יכולה לצפותה מראש. §64(1) לפקודה קובע כי לא יראו באדם כגורם לנזק אם הנזק נגרם ע"י מקרה טבעי בלתי רגיל. הנזק נגרם ע"י איתני הטבע, כוח עליון. סולל בונה אינה נזקקת להגנה של כוח עליון. לגבי מפעל הטקסטיל היה מקום לדאוג לבטיחות הגג. בנוסף, מתקיים "דבר מעיד על עצמו": המערער לא ידע ולא היה עליו לדעת מה גרם לנפילת הלוח , פרט לידיעה כללית שהרוח עקרה לוח זה מהגג. הגג והבניין כולו בהחזקת המשיבה ה2- והאירוע מתיישב על המסקנה שהיא לא נקטה זהירות סבירה.
לגבי ההגנה של כוח עליון: יש לבחון את מידת נדירותה של תופעת הטבע ומצד שני את מהות האמצעים שהנתבע נקט כדי למנוע מראש נזק מסוג הנזק שנגרם. לגבי נדירות התופעה נקבע שלא מדובר אלא ב"דמוי טורנדו". בנוסף, לא ננקטו אמצעי זהירות. למשיבה 2 יש אחריות מלאה לתאונה.
2 ילידם בני 15 פרצו למועדון גדנ"ע וגנבו כלי נשק. הם הזמינו את המערער "לשחק מלחמה" וניסו לפגוע בו במתכוון שעה שהסתתר מאחורי מחסה בטון. כדור פגע בראש המערער והוא נפגע קשה. המערער תבע את האחראי למועדון(שלא היה נעול כמו שצריך) ואת מ"י. במחוזי טענו כי הקש"ס בין התרשלותו של ברדה לבין הנזק נותק שכן השימוש שעשו הנערים בנשק היה בלתי צפוי ובלתי סביר.
ברק: התערבות גורם זר אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. השאלה היא אם התערבות זו צפויה, כשהיא צפויה היא אינה מנתקת את הקש"ס. הצפיות הנדרשת אינה לחזות מראש את פרטי הנזק כפי שהתהווה ואת מידת חומרתו, אלא ראייתו בקווים כלליים. את הקווים הכללים שצפייתם נחוצה נקבע לפי מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. משחקי ילדים בנשק הינם התרחשות צפויה מהתרשלותו של ברדה. לכן הוא אחראי גם אם המשחק הספציפי לא היה צפוי.
נפעיל את מבחן הסיכון : תחום הסיכון הוא היפגעות ע"י שימוש לא מורשה בנשק. הסיכון שהתרחש בפועל הוא סיכון הנובע משימוש ללא היתר בנשק. נפעיל את מבחן השכל הישר: ברדה התרשל בשמירה על נשק וכתוצאה מכך נגנבו רובים ותחמושת. הגיוני שהנערים יירו בנשק.
לכן אין לברדה הגנה בטענתו שפעולתם הספציפית של הילדים היא חריגה ויוצאת דופן.
ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ
ברק: המבחן של "גורם ממשי" הוא מבחן של קש"ס משפטי. מבחן הצפיות קובע כי אשמו של המזיק הינו גורם מכריע : אם המזיק כאדם סביר היה צריך לצפות שאשמו יביא לנזק. אם בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר כי אז יש בכך כדי להפסיק את הקש"ס המשפטי אם התערבותו של אותו גורם אינה בגדר הציפיות הסבירה. תפיסתו של מבחן זה אינה תואמת את מהות האחריות המוחלטת לפי חוק הפיצויים. יש לקחת בחשבון שימוש במבחן הסיכון כמבחן סיבתי משפטי. לפי מבחן זה: הקש"ס המשפטי מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבות גורם זר. לפי מבחני הסיכון השאלה היא "מה הסיכון שרצה המחוקק למנוע" ומשנקבע "מתחם של סיכון" כל תוצאה מזיקה הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקש"ס המשפטי הדרוש.
ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה אופרטיבית
עובדות ר' נושא 9.
המשיבה יכולה וצריכה היתה לצפות כי היעדר גידור או מיגון אחר והעדרם של כללי בטיחות מושרשים עלולים להביא לתאונת עבודה, דוגמת זו שנגרמה למערער. מעשיו של המערער לא חרגו מגדר הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על המשיבה באה למנוע. גם ע"פ מבחני השכל הישר היה במחדלה של המשיבה כדי לגרום נזק. ß ע"פ שלושת המבחנים קיים קש"ס משפטי.
ע"א 223/80 בן ציון נ' מגורי בית ים בע"מ
המערער עו"ד במקצועו, נפצע בזרועו בעת שנתקל באבן שפה, שהונחה על המדרכה ונפל. כעבור 6 שני הוא נחבל שנית והפעם בברכו, כשנפל מסולם שטיפס עליו. ידו הפגועה נשמטה מאחיזתה בשל כאב עז שחלף בה. המערער תבע את המשיבים האחראים, לטענתו, לתאונה הראשונה, גם בגין נזקי התאונה השניה. שאלת היחס בין נזק התאונה המאוחרת לבין ארוע קודם, שגרם לנזק הראשוני, היא שאלה של מדיניות משפטית.
בגדר שיקולי המדיניות המשפטית ניתן לראות בשאלה, אם התאונה השניה התרחשה תוך כדי תקופת ההחלמה ואם לאו, מבחן שראוי להישקל. הוא הדין במבחן הזמן: אם הזמן שחלף מאז אירוע מעשה העוולה הראשוני ועד לגרם הנזק הנוסף, אינו מלמד על כך שהקש"ס, אם היה, נעלם ואיננו, והניזוק כבר התרגל למגבלותיו וסיגל לעצמו אורח חיים מתאים. מבחנים אלה אינם החלטיים ובקביעת מדיניות נכונה ומסקנה סופית ייתכן לשקול שיקולים נוספים הנובעים מעובדותיו של כל מקרה.
ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח
המערער נפגע בתאונת דרכים. בתביעת הפיצויים שהגיש למחוזי נגד המשיבה הוא טען כי נכותו הפיסית תולדת התאונה גררה אחריה נכות תפקודית אשר מצאה ביטויה בהפסד שעות נוספות. ובהפסד תוספת בגין "רשיון תעופה" שלא חודש עקב התאונה. בתאונה נשברה רגלו הימנית, הוא נותח ובוצע מסמור של עצם הירך. המסמר הפלטות והברגים עדיין נמצאים ברגלו שדל המערער. חוו"ד רפואי קבע כי הדבר מפריע לתפקודו. הוא מסרב לעבור ניתוח שכן אין ערובה שהדבר יוביל לתפקוד מלא ורגיל של הרגל. המחוזי קבע כי חלה עליו חובה לעבור ניתוח על מנת להקטין את נזקו.
עליון: בקביעת רמת ההתנהגות הראויה לעניין הנטל והקטנת הנזק ניתן להיעזר ברמת ההתנהגות הראויה ע"פ דיני הרשלנות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק. עם זאת, רמת ההתנהגות הנדרשת מהמזיק צריכה מעצם טיבה להיות גבוהה מרמת ההתנהגות הנדרשת מהניזוק כלפי המזיק. אין לדרוש מהניזוק להסכים לניתוח שטומן בחובו סכנה לחייו או לגופו או שיגרום להפחתה קטנה בפיצויים בהם חויב המזיק אך יביא לכאב ולסבל נמשכים לניזוק. ואין לדרוש ממנו לעבור ניתוח נסיוני או ספקולטיבי כדי להפחית מהפיצוי בו חוייב המזיק.
ע"א 4832/92 "אליהו" חברה לביטוח נ' בורבה
המערערת חויבה ע"י ביהמ"ש המחוזי לשלם למשיב פיצויים בעקבות תאונת דרכים שאירעה לו. הערעור נסב על גובה הפיצויים והוא כולל ערעור על כך שהערכאה הדיונית נמנעה מלהפחית מדמי הפיצויים הפחתה שנובעת מהעובדה שהמשיך לסרב לעבור ניתוח בידו, דבר שהיה משפר את מצבו. מאחר שכל ניתוח טומן בחובו סכנות, זכותו של אדם להחליט אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון. זכותו של אדם לגופו קיבלה משנה תוקף עם חקיקת §2 לח"י כבוד האדם. גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו להחליט אם הוא חפץ בפגיעה. כל עוד החלטתו כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית אין "להענישו" עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו.
במקרה דנן הלך המשיב בעצת הרופא שעליו הוא סומך ואשר גישתו שיקפה אסכולת טיפול קיימת וסבירה (למרות שזו אסכולת מיעוט). התנהגותו היתה סבירה, כנה ולא נגועה בחוסר תו"ל.
בתאונת דרכים שנגרמה ברשלנות הנהגים נפגע הניזוק בגבו וכתוצאה מפגיעה זו צמח גידול ממאיר הידוע בשם כורדומה, שהוא אחד מהסוגים הנדירים ביותר של צמיחי הסרטן. על מידת נדירותו תעיד העובדה שגדול המומחים לסרטן בארץ ראה רק 5-6 גידולים כאלה ולדעתו נפוצה המחלה באוכלוסייה במידה של 1 למיליון. הכלל הוא שבני אדם שונים זה מזה ולכן חייבים לצפות מראש אפשרות פגיעה באדם רגיש ופגיע במיוחד. הנהגים היו חייבים לצפות שנהיגתם הרשלנית תקפח חיי אדם. הנהגים היו צריכים לצפות גם כל פגיעה בגוף התובע שאינה מגיעה עד קיפוח חייו. המחלה פרצה בשל התאונה ולכן נפסקו לו פיצויים בשל כל הנזק.
ברנזון: עקרון "הגולגולת הרכה" מתיישב עם מבחן הצפיות ואפילו אם הוא חל גם על היקף הנזק ומידתו. כל אדם יודע שמצבים גופניים עשויים להשפיע על גודל הנזק. לכן כל מזיק ישא גם בתוצאות הא-נורמליות של קורבנו, שבאופן כללי היא ידועה וצפויה אף שפרטיה משתנים מאיש לאיש.
זוסמן: יש אחריות גם לגידול הסרטני. לא מדובר בהסכם בדיני חוזים שהמזיק יכול לבחור על מה לפצות.
זילברג: אין טעם להטיל אחריות בגין רגישות של אחד למיליון.
עקרון הגולגולת הרכה ימנע ניצול קיצוני ובלתי הגיוני בעקרון הכורדומה.
ע"א 2757/93 שרון נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ
שער חשמלי של מפעל בבעלות טנא נוגה ניזוק ואת עבודת התיקון הטיל מנהל היצור של יצרנית השער(הנפלד) על שני בעלי מקצוע שהועסקו על ידי המשיבה. השער פורק והושען על גדר סמוכה. משב רוח פתאומי וחזק גרם לנפילת השער על המנוח ולמותו. המחוזי: הגורם לתאונה היה הרוח העזה וכי מדובר במקרה "טבעי בלתי רגיל" במובן §64(1) לפקודה "שאדם סביר אינו יכול לראות אותו מראש ואי אפשר למנוע את תוצאותיו.
כדי לקבוע אם קיים קש"ס משפטי בין הפרת חובת הזהירות מצד התובע לבין הנזק, תיבחנה חובתו ויכולתו של המזיק לצפות את תוצאות התנהגותו. נבדוק את חריגות הארוע. משב הרוח היה אומנם בלתי שכיח אך הוא לא היה כה נדיר עד שאדם סביר לא יכול היה לצפותו מראש ולמנוע תוצאותיו. צפיות אינה צריכה להיות של כל פרטי עלילת הנזק ודי אם באופן כללי נזק זה ניתן היה לצפיה. המזיק אינו צריך את פרטי ההתרחשות. די שיראה את ההתרחשות בקווים כללים.
ע"א 248/86 עזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ
המנוח שעזבונו הוא המערער 5 נפגע בתאונת דרכים עצמית וסבל שברים ברגליו ונגרמה לו נכות צמיתה של 28% . עוד בטרם הספיק להגיש תביעה נגד המבטחת ושעה שמצבו הרפואי טרם התייצב ולא היה עדיין מסוגל לחזור לעבודתו, נפגע בתאונת דרכים נוספת ונהרג(אחריות על מבטחת אחרת). המחוזי: כל משיבה חייבת רק בנזקים שנגרמו מהתאונה שלה היא אחראית.
כשמדובר במזיקים במשותף או במזיקים בנפרד שאין אפשרות לחלק את הנזק, ניתן לחייב כל אחד מהם באופן מלא ושאלת החלוקה ביניהם תידון בנפרד. כאשר לאחר פגיעה ראשונה יש "פגיעה בידי שמיים" , אין המזיק הראשון חייב לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השניה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו, זמנית או לצמיתות.
התביעה נגד מזיק הראשון נקטעת בגין נזקים עתידיים. לעזבונו אין תביעה בגין כושר השתכרותו לאחר מותו. העזבון יתבע את המזיק ה2- ויפרע ממנו על ההפסד שנגרם לו בכך שנשללה מהמנוח, עקב מותו, האפשרות להיפרע מהאחראי לפציעתו בגין התאונה הראשונה את הנזק הממוני עבור התקופה שבין מועד התאונה השניה לבין מועד תום תוחלת ההשתכרות של המנוח, אלמלא ארעה התאונה ה2-.
כוחה של הלכה זו יפה גם במקום שבתאונה השניה לא נהרג הנפצע אלא נגרמה לו נכות שבעטיה הנזק של הפגיעה בתאונה הראשונה חדל להתקיים.
לא די בקש"ס יש צורך לעמוד במבחן הסיבתיות המשפטית. באחריות על בסיס אשם התנהגות המזיק נבחנת במבחן הצפיות. מבחן ריחוק הנזק בא לצמצם את סוג הנזק והיקפו ולקבוע למה אחראי המזיק. שאלת היקף הנזק לו אחראי המזיק נבחנת ע"פ מבחן הצפיות – המזיק אחראי רק לאותו נזק שהוא צריך ויכול היה לצפות.
ע"א 755/76 "משמר" חברה לשמירה נ' עישא
המערערת חברה העוסקת בשירותי שמירה, חויבה באחריות נזיקית כלפי אלמנתו וילדיו של המנוח, שנהרג ביריות שומר שהועסק ע"י המערערת. הערעור מושתת על 2 נימוקים: המערערת לא התרשלה ומכל מקום נותק הקש"ס בין התרשלותה ובין הנזק. בעת הרצח המשיב לא היה בתפקיד ולכן למשיב לא היתה הרשאה לשאת את הנשק. המחוזי הרשיע את המערערת כיוון שלא דאגה להסדרים של אחסון הנשק שלא בשעת העבודה וכי יש קש"ס. המבחן הוא מבחן הציפיות: מה היה בעל האשם הראשון חייב לחזות מראש במידת הסבירות, שעה שביצע את המעשה או המחדל שבו טמון אשמו. האם היה עליו לצפות את הגורם המתערב הזר?
ויתקון: בהעדר נסיבות מיוחדות, המעשה הזדוני של השומר אינו בגדר המעשים שבעל הרשיון חייב לכלול בגדר ציפיותיו.
אשר: קיימת התרשלות במתן נשק לאדם בניגוד להוראות אך לא תיתכן צפיות לרצח אלא אם היתה ידיעה ממשית על סיכון כזה. במקרה זה לא התקיים אף אחד משלושת המבחנים הקיימים בפסיקה: צפיות, מבחן הססיכון, מבחן השכל הישר. השכל הישר אינו גורס שאדם שפוי כשיר לשאת נשק ואחראי יבצע עבירה חמורה כרצח. אשמו המכריע של המשיב הוא שגרם לנזק.
י' גלעד, הסיבתיות במשפט בנזיקין הישראלי – בחינה מחודשתß ריחוק הנזק בדין הישראלי
את הנזק ניתן למיין לפי 3 היבטים:
א. א. תהליך הגרימה, תהליך התפתחות הנזק.
ב. ב. סוג הנזק או טיב הנזק שנגרם
ג. ג. היקף הנזק שבגינו מוטלת חבות.
התפתחות הנזק וסוג הנזק הם 2 קריטריונים עצמאיים לריחוק הנזק.
בהינתן מבחן לריחוק הנזק (צפיות, סיכון, שכל ישר) רוחב האחריות לנזקים מאוחרים הוא תולדה של שיטת המיון הפנימי בתוך כל קריטריון. ככל שהמיון הפנימי בתוך כל קריטריון הוא מפורט יותר כן תקטן יריעת האחריות ולהיפך. משהוכרה אחריות למשבצת נזק מסוים עדיין עומדת השאלה אם הנתבע אחראי לכל משבצת הנזק או רק לחלקה. זוהי שאלת היקף הנזק.
הקטנת הנזקß אין מקום לכלל עצמאי של הקטנת הנזק כיוון שכלל זה הוא חלק ממוסד ריחוק הנזק (ולא חלק ממוסד האשם העצמי כדעת אנגלרד). שילוב חובת התובע להקטין את נזקו במוסד ריחוק הנזק ייעשה ע"פ התיזה המוצעת בשני שלבים:
א. א. בחינת התנהגותו של הניזוק במגמה לבדוק אם הוא עולה לכדי ארוע. אם זו התנהגות שיגרתית ומקובלת ייחשב הנזק הנובע ממנה כחלק מהיקף הנזק והנתבע יחוב בגינו.
ב. ב. אם התנהגות הנזק חריגה ומאופיינת בהתאם לכך בארוע, יוחלו עליה בשלב השני מבחני ריחוק הנזק אשר יקבעו את חבות הנתבע לנזק המוגדל.
מבחני ריחוק הנזק ß המבחן שהתקבל בפסיקה הוא מבחן הצפיות. אימוץ מבחן זה בהקשר של נזקים מאוחרים הוסבר במשפט המקובל בכך שהמבחן עקבי, הוגן וקל ליישום.
קיים כאן סיכון של חדירת שיקולי אשמה לאחריות מחורה דרך מבחן הצפיות תוך סיכול המטרות של החמרת האחריות. מבחן הצפיות אינו מבחן מתאים כמבחן כללי לריחוק הנזק.
המבחן המומלץ הוא מבחן הסיכון!
דניאל כרמי נטל ללא רשות אקדח שהחזיק אביו, ברשיון, ממגירה שבה הוסתר. הוא לימד את חברו כיצד להשתמש באקדח ושניהם לימדו את אחות חברו כיצד להשתמש באקדח. כדור שנפלט פגע בעינה של המערערת, עוברת אורח. נקבע שהשניים ביצעו באימון בירי מכלי ירייה מחוץ למטווח קליעה וחבלה ברשלנות אך ביהמ"ש נמנע מלהרשיעם. נקבע כי בעת שנפלט הכדור החזיק החבר בנשק. המערערת הגישה תביעת פיצויים נגד האב, הבן וחברו. ביהמ"ש חייב את האב ובנו.
בן פורת: הממצא שהחבר לא אחז באקדח בעת שנפלט הכדור אינו פוטר אותו מאחריות. החבר היה שותף להרפתקה וכל אחד נושא באחריות למעשי רעהו במסגרתה. כל עוד לא הוכח ניתוק השותפות, יש לראותה כנמשכת. לפנינו שותפות במטרה המביאה לשותפות בחובה, כולל חובת זהירות כלפי הנפגעת. משהופרה החובה ע"י מי מהם, יש לראות את שניהם כמעווולים במשותף במובן סעיף 11 לפקודת הנזיקין. כל שותף אחראי למעשי שותפו לדבר העבירה, כל עוד זו תוצאה מסתברת של קידום המטרה המשותפת.
המחוזי דחה תביעת פיצויים שהגיש התובע נ' המשיבה, עבור נזקי גוף שנגרמו לו עקב נפילת שלט פרסומת של המשיבה. זאת משום שהסיבה לנפילת השלט היתה התקנה רשלנית ע"י קבלן עצמאי אשר המשיבה אינה אחראית לרשלנותו.
י' כהן: למערער לא היתה ידיעה וגם הוא לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לשלט ליפול ß "דבר המעיד על עצמו"- §41. לכן על הנתבע הראיה שלא התרשל. מי שעושה שימוש מוגבר ברשות הרבים לצורך עסקו ויוצר עקב כך סכנה מוגברת לציבור, חב תמורת ההנאה שהוא מפיק משימושו, חובת זהירות לכל אלה שעלולים להיפגע עקב כך. מותר לאדם למלא חובתו זו ע"י אחרים אך אם חובת הזהירות לא נתמלאה ע"י האחר, אותו אדם יחשב כמי שהפר את חובתוß תורת אחריות שאינה ניתנת להעברה. שלט שתלוי במשך שנה- יש לבדוק מפעם לפעם אם הוא תקין. ריבוי שלטים וריבוי הסכנות הנובעות מהם מצדיק החמרה בעניין חובתו של בעל השלט לנקוט אמצעי זהירות למניעה סכנות לציבור. לכן מוצדק שגם עניין זה יכלל בין החובות שאינן ניתנות להעברה.
א' ביצע עבור ב' עבודה של בניית גדר בחצר הבית שבו הוא מתגורר אך השייך לג'. העבודה היתה טעונה היתר לפי חוק תכנון ובניה אך היתר כזה לא נתבקש. א' חפר ליד יסודות הבית הסמוך, השייך לד', ושבו התגורר ה', וכתוצאה מכך התמוטט קיר באותו בית. ג' וה' תבעו את א', ב' וג' שכן עבודת החפירה בוצעה ברשלנות ושלא כדין. המחוזי דחה את התביעה נגד ג' אך חייב את א' ואת ב'.
בך: אין ספק שא' אחראי ברשלנות. הבעיה: האם מזמין העבודה אחראי? האם בין הקבלן למזמין היו יחסי שולח-שלוח או של מזמין וקבלן עצמאי. המזמין סיפק לקבלן את החומרים אך זאת ע"פ רשימה שהקבלן הכין. הקבלן לא היה "ממלא מקום" או "ידו הארוכה" של המזמין ולכן לא נראה בהם שולח-שלוח. הקבלן היה עצמאי: איש מקצוע ותיק ומנוסה, השתמש בכלי העבודה שלו, תכנון העבודה היה נתון לשיקול דעתו המוחלט, למזמין לא היה ידע טכני כלשהו, היתה כאן עסקה רגילה של הזמנת שירות. מכאן שלא ניתן להטיל אחריות שילוחית על המזמיןß §15 לפק'.
בכל זאת מטילים עליו אחריותß מתקיים החריג של §15(5): "הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין". אכן, לא הושג היתר. קיים קש"ס ישיר בין הפרת החוק לבין המחדל שגרם להתמוטטות.
ע"א 748/82 עיריית ת"א-יפו נ' מורד
המשיב נפגע בעינו מסיד שנזרק ע"י חברו(ילדים), שנלקח מ"פיילה" שהיתה מונחת ברשות הרבים בסמוך למקום בנייה של בית כנסת. המחוזי חייב את החבר שזרק, את קבלן ביה"כ ואת עיריית ת"א בפיצוי נזקיו של המשיב. התביעה ייחסה לעירייה אחריות ישירה למעשה, אחריות שילוחית וכן אחריות בגין הח"ח.
חלימה: כאשר מדובר באחריות ישירה המקור לאחריות היא פקודת הנזיקין. העירייה לא בנתה את המבנה בעצמה אלא מסרה את הביצוע לקבלן. בהנחה שהקבלן היה עצמאי, העקרון הוא שהעירייה אינה אחראית למעשי קבלן עצמאי (§15 רישא). אך לעקרון זה סייגיםß §15(4) קובע שאחריות תחול על מעסיק אם הוא אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו נמסר לקבלן עצמאיß חובה מוגברת המטילה על המעסיק אחריות מכוח דיני מטרד ליחיד/ לרבים. תוכן החובה: למנוע יצירת סיכון מוגבר לעובר אורח ברשות הרבים. המעסיק אינו יוצא ידי חובתו אם הוא נוקט באמצעי זהירות סבירים, המעסיק יהיה אחראי גם על אחריות הקבלן העצמאי. חובת הקבלן והמעסיק לצפות שילדים יעשו מעשי קונדס והם יכלו למנוע זאת ע"י הערחקת הפיילה מהישג ידם של העוברים ושבים.
המשיבה מסרה אחת ממכוניותיה לבעל מוסך, לשם החלפת מנוע. לאחר החלפת המנוע יצא בעל המוסך עם המכונית כדי להריץ את המנוע החדש, ופגע במערער. בעל המוסך קיבל תשלום עבור החלפת המנוע אך הוא הסכים לבצע את ההרצה הואיל והיה לו זמן לכך. המוסכניק לא היה עובדה של המשיבה אך נטען כי פעל כשלוחה.
זוסמן: אדם ייחשב כקבלן עצמאי שכשהוא מבצע את הפעולה בשמו הוא ואילו כאשר הוא פועל מטעמו של אחר, כזרועו הארוכה, הריהו שלוח. ההגדרה הנ"ל אינה מדוייקת: ההכרעה בכל מקרה תלויה בהתרשמות השופט מהנסיבות. בנסיבות העניין הנדון, אין צידוק לפצל את מלאכת בעל המוסך ל2-: להחלפת המנוע ולהרצתו. העיסקה היתה אחת והיא נעשתה ע"י בעל המוסך כקבלן עצמאי תוך מהלך העסקים שלו. ביטוח מכונית, הכולל בד"כ גם כל מי שנוהג ברשות הבעלים, עונה למעשה על השאלה מי ישא בנזק שנגרם עקב השימוש במכונית ואינו משאיר את הניזוק ללא סעד. ß הערעור נדחה.
המערערת התקשרה עם שרות אייל בהסכם לפיו תעמיד האחרונה לרשות הראשונה, ע"פ הזמנתה, נהגים וטנדרים לשם ביצוע משימת הובלה. משהתייצב הנהג במקום ובשעה שקבעה המערערת הוא היה נתון להוראות האחראי מטעמה, בכל הנוגע לשאלה לאן לנסוע ומה לעשות.
עקב התרשלות הנהג ארעה תאונה שבה נפצע המשיב- עובד של המערערת. המחוזי חייב את הנהג באחריות ישירה, את המערערת באחריות שילוחית ואת שרות אייל באחריות ישירה ושילוחית.
ברק: מבחן "השליטה הגמורה" ומבחן "אינטרס המעסיק" אינם מסייעים להבחנה בין שלוח לבין קבלן עצמאי. השליחות משתרעת גם על פעולות פיזיות. במקום שאדם פועל כשלוח לפי דיני השליחות והוא אינו נתון לשליטתו הגמורה- יראו אותו כשלוח לעניין פקודת הנזיקין. ההיפך אינו נכון. פלוני ייחשב כשלוחו של אלמוני אם פעולתו אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין הוא בבחינת שירות חיצוני הניתן לאלמוני אלא פעילות המהווה חלק פנימי ואינטגרלי לפעילותו העסקית של אלמוני. המבחן בפקודה ליחסי עובד –מעבידß מבחן השליטה הגמורה.
שני מעבידים אינם אחראים שילוחית לעוולת עובד אחד אלא אם השניים פעלו בצוותא. כשעובד מושאל ע"י מעבידו הקבוע למעביד אחר, מוטלת האחריות רק על אחד מהשניים ß ע"פ מבחני השליטה הגמורה. אין סיבה לא להכיר בשני שולחים האחראים שילוחית לעוולת השלוח הפועל בשירותו של כל אחד מהם. מי שהתחייב לבצע שירות ומבצעו, באופן שלמזמין נגרם נזק בכך שמוטלת עליו אחריות כלפי הניזוקß חייב לשפות את המזמין (במסגרת "מעוולים יחד") על הנזק שנגרם לו. השולח והשלוח הם מזיקים במשותף ואחראים כמעוולים יחד ויש ביניהם זכות שיפוי. כשאחריותו של אדם היא שילוחית גרידא, ללא כל אשמה אישית משלו, עשויה השתתפות האדם האחראי באחריות ישירה לנזק, להגיע לידי השתתפות מלאה. ß הערעור נדחה.
נהג מכונית צבאית, בהסיעו קבוצת חיילים אל המחנה בדרכם חזרה מתפקידם, נתן טרמפ לאזרח, למרות שהממונה על החיילים שישב על ידו אמר לו שאסור לקחת אזרחים במכונית צבאית. בתאונה שארעה האזרח נהרג. המחוזי קבע שדברי הממונה לא היו פקודה וחייב בפיצויים את הנהג כאחראי ישיר ברשלנות ואת המדינה כאחראית באחריות שילוחית.
אגרנט: באין איסור מפורש מטעם המעביד, ייראה המעשה של מתן טרמפ לאדם פלוני ע"י נהגו, תוך כדי הסעת המכונית למקום שלשם נשלח זה, כמעשה המצוי בתחומי תפקידו. לפיכך יהיה המעביד אחראי לתוצאה המזיקה שנגרמה עקב רשלנות הנהג. דין זה לא יחול כשקיים איסור מפורש כנ"ל ואיסור זה הובא לתשומת ליבו של מבקש הנסיעה (הנוסע קיבל עליו מכללא את הסיכון). לא תקום חבות של המעביד לגבי מי שנסע ברכב כמסיג גבול סמוי ואשר אף הנהג לא חב איפוא כל חובת זהירות כלפיו. הטלת אחריות שילוחית במקרה כזה עלול לגרום אי צדק , אם למעביד ואם לציבור( שמממן את הנזק), ואילו הנהג החוטא יצא נשכר. מאידך, בידי המעביד להשליט פיקוח על עבודת משמשו. אם המעביד ידע שיש לו אחריות שילוחית הוא יקיים את הפיקוח הזה, והעובד שחושש לעונש אם ימרה את פי מעבידו ינהג בזהירות. מאחר שהמעביד הטיל מראש איסור טרמפים, והנהג הביא את האיסור לתשומת לב הנוסע האזרחיß אין מקום לחייב את המעביד בתוצאות הנזק שהסב הנהג לאותו נוסע.
הערעור נדחה.
ע"א 445/88 כנ"ר כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' שטיבל
למשיב היו חשבונות בבנק צפון אמריקה והיו לו קשרים טובים עם המנהל של הסניף. הוא נהג לתת למנהל סכומי כסף במחשבה שהמנהל מפקיד אותם לטובתו. בדיעבד התברר שהמנהל עבריין והוא הורשע בשורת מעשי זיוף ומירמה. משפורק הבנק ומונה לו כונס נכסים תבע המשיב את המערער על דמי ההפקדות שהפקיד אצל המנהל. לטענת המנהל המשיב ידע כי מדובר בהפקדות פרטיות של המנהל. המחוזי קיבל את טענת המשיב וקבע שהבנק נושא באחריות כלפיו לתוצאות עוולותיו של המנהל, זאת תוך התבססות על מבחן הסמכות הנחזית: התרשמות המשיב מאופן ניהול ההשקעות היתה כשל אדם סביר באותן הנסיבות.
ש' לוין ובך: ניתן להסיק קיומו של מצג מצד הבנק שהמנהל היה רשאי להתקשר בעסקאות ההפקדה שנעשו ע"י המשיבß דין הערעור להידחות
מצא: קיימות 2 אפשרויות אחריות הבנק כמעביד למעשי העובד או אחריות הבנק כשולח למעשי שלוחו. עוולת המנהל נכנסת לסייג שב§13(ב) סיפא לפיו אין המעביד אחראי לעוולה שביצע עובד למטרות של עצמו ולא למען המעביד. גם אם נעשה שימוש במבחן הסמכות הנחזית (יש מחלוקת אם בכלל חל בדיננו לצדו של מבחן הביצוע הקבוע בפקודה) הרי שהוא אינו מתקיים: אין מצג מצד הבנק שבכוחו להטעות את הלקוחות בדבר מהות סמכותו של המנהל. התנהגותו של המנהל לא לימדה על מצג אלא על עשייה בחוסר סמכות ועל המשיב היה להבחין בכך כאדם סביר.
בעת בניית בית קרור בחצר מפעל ארעה תאונת עבודה שגרמה למות 5 בני אדם. התאונה ארעה במהלך הרגיל של העבודה כשלפתע קרסה התקרה לתוך המבנה. המחוזי הטיל פיצויים בשל התרשלות על המהנדס(45%), על קבלני השלד (30%), על מזמינת העבודה (15%), ועל קבלני הקונסטרוקציות הפלדה על גג המבנה (10%).
לעניין נטל ההוכחה: האחריות בנזיקין מבוססת על אשם אישי ואין מקום להטלת מעין אחריות קיבוצית כאשר נפגע אדם ע"י אחד משנים ואין בידו להוכיח מי מבין השניים היה המעוול. אם אין ראיות לכאורה לאחריות אחד הנתבעים, אף שברור שמי מהם אחראי/ אחראים, אין להעביר אל מי מהם את נטל ההוכחה מלכתחילה.
נתניהו: אין לשלול התפתחות עתידית בפסיקה, שתקבע הלכה, לפיה מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על מעשה רשלני, אך התובע אינו מסוגל לזהות את האחראי המסוים לו, יעבור הנטל על כל אחד מחברי הקבוצה, שהנסיבות מצביעות עליו כעל אחראי אפשרי, להראות כי לא בו האשם. כללי הראיות הם גם מכשיר ליישם מדיניות ראויה וכבר נעשה בהם שימוש בתחומים אחרים כדי ליישם מדיניות, המבקשת להקל על התובע הנתקל בקושי לזהות או לאתר את האחראי לנזקו.
לגבי אחריות המזמין: אילו היתה מזמינת העבודה מעסיקה קבלן ראשי החובות המוטלות בתקנות הבטיחות בעבודה על מבצע הבניה היו מוטלות על הקבלן הראשי. מזמינת העבודה היא "מבצע הבנייה". מאחר שלא מונה מנהל עבודה – זוהי הפרה המטילה על מזמינת העבודה אחריות ישירה לקרות התאונה ונראה שניתן לייחס לה גם אחריות מכוח §15(4) לפקודה. מטילים עליה אחריות להיעדרו של פיקוח מקצועי צמוד.
בתאונת דרכים בה התנגשו שני כלי רכב התנגשות חזיתית נהרג אדם. המחוזי קבע כי שני הנהגים היו רשלניים במידה שווה וכי חבותו של כל אחד מהם לא היתה במסגרת ביטוח החובה הנדרש בחוק.
ויתקון: אין לחלק בין שני הנהגים את האחריות שווה בשווה כשברור שרק אחד מהם אשם ואין לעשות זאת כאשר הם אשמים במידה בלתי שווה. מאידך, אין מנוס מקבלת הדין של חלוקה שווה בין מעוולים יחד, שכל אחד מהם אשם, תהא אשר תהא מידת אשמתם היחסית.
ח' כהן: אם לא ניתן לקבוע את מידת אחריותו של כל אחד ואין קנה מידה להשוות בו את התנהגותו של זה לעומת התנהגותו של זה מהבחינה המוסריתß הצדק הפשוט הוא שחולקין באותו הממון המוטל בספק – שווה בשווה.
הערעור נסב על דחיית תביעתם של המערערים לפיצוי הנזקים שנגרמו למשאיתם עקב התפוצצות שארעה במנוע, לאחר שיפוץ כללי שנערך בשני מוסכים שונים. המחוזי קבע כי סיבת ההתפוצצות לא נתבררה. טענת "דבר המדבר בעדו" נדחתה. מה הדין כאשר נגרם לתובע נזק ברשלנות אך לא ברור רשלנותו של מי משני הנתבעים גרמה לנזק? ההלכה נקבעה בפ"ד פינס: אחריות בנזיקין מבוססת על אשם אישי ואין מקום להטלת מעין אחריות קיבוצית כאשר נפגע אדם ע"י אחד משניים ואין בידו להוכיח מי מן השניים היה המעוול. לטענת התביעה המשיבים פעלו בצוותא כקבוצה. למעשה המשיבים פעלו כל אחד בנפרד ואין לייחס למישהו אחריות שילוחית. המשיבים אף לא פעלו עצה אחת בשום שלב. המערערים נופלים בין הכסאות כי אין בידם לייחס אפילו לכאורה רשלנות לשום משיב מסוים מן המשיבים, לא אחריות אישית ואף לא אחריות קבוצתית.
המערער נחבל ע"י שני כלי רכב שפגעו בו זה אחר זה. הערעור נסב על שאלת החיוב הנכון של המזיקים: כמעוולים יחד הנושאים באחריות הדדית למלוא הנזק, או כמזיקים נפרדים שכל אחד מהם נושא באחריות לחלקו בנזק.
¨ ¨ מזיקים במשותף: מבצעים עוולה אחת כלפי הניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, אין לייחס חלק מסוים ממנו למי מהם. נזק – 1 עוולה –1 .
¨ ¨ שני מזיקים (או יותר) עושים מעשי נזיקין נפרדים אך גורמים לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה. נזק- 1 עוולות- 2 ß לא ניתן לחלוקה
¨ ¨ המזיקים מבצעים עוולות נפרדות אך הנזק ניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בו את חלקו של כל מזיק. נזק 1- עוולות – 2 ß ניתן לחלוקה
המקרה בעניינו אינו מתאים לסיטואציה השלישית או השניה. לא היתה פגיעה אחת במערער כי אם 2 פגיעות נפרדות . הנזק הוא אחד ואינו ניתן להפרדה.
ברנזון מאמץ את הגישה האנגלית וקובע שכאשר נגרם נזק שאינו ניתן לחלוקה ע"י שני מעשי עוולה נפרדים ß כל אחד מהמעוולים אחראי לנזק כולו.
שמגר: דינם של שניים שגרמו ע"י מעשי עוולה נפרדים לנזק אחד, לעניין אחריות הנזק, זהה לדין מעוולים יחד וגם המקור לאחריותם הוא §11 לפקודה.
כאשר לא ניתן הנזק לחלוקה מניחה את הדעת ייראו המזיקים השונים כאחראים יחד ולחוד ומכל מקום אין להטיל על התובע הניזק את העומס להוכיח חלקו של כל מזיק בנזק.
2 גישות: א) הדרך היחידה הצודקת היא להניח שהם אחראים במידה שווה ועל כן יש לחלק את הנזק ביניהם שווה בשווה. ב) אם המזיקים פעלו בנפרד, על הניזוק הנטל להוכיח את חלקו של כל מזיק בנזק ובהעדר ראיה לא יזכה במאומה.
כדי להתגבר על הקשיים הנגרמים לתובע הניזוק מנטל הראיה המוטל עליו, הרחיבה הפסיקה את הלכת "הפעולה המתואמת" ומכוחה הפכו מעוולים נפרדים למעשה, למעוולים יחד להלכה.
כל מקום בו חלקיו של הנזק אינם ניתנים לאבחנה, מבחינת ייחסום למזיק מסוים אין גם מקום לאבחנה בין מעוולים ביחד, מזיקים במקביל ומזיקים בנפרד.
שמגר: האחריות הסולידרית, יחד ולחוד, מן הראוי שתחול בכל מקרה – בו לא ניתן להפריד ולאבחן את הנזק לחלקיו בדרך סבירה ויעילה.
העותר הותקף, שעה שהלך ברחוב, במשך כעשרים דקות ע"י 3 כלבים שנגסו חלקים מגופו וגרמו לו לנכות צמיתה גבוהה. לפחות שנים היו כלביו של המשיב. הכלב השלישי היה כלב רחוב. המחוזי חייב את המשיבים לפצות את העותר על מלוא הנזק שנגרם לו. העליון קבע כי המשיבים הם מזיקים בנפרד שגרמו נזק הניתן לחלוקה ולכן הם אחראים רק בגין 2/3 מהנזק. השופטת נתניהו סברה במיעוט כי יש לראות במשיבים מזיקים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה ולכן צדק המחוזי בפסק דינו.
ש' לוין: הנזק שנגרם לעותר הוא נזק אחד, חמור מאוד, שאינו ניתן להפרדה ומכאן שחבות המעוולים כלפיו היא חבות ביחד ולחוד. על המשיבים לשאת בתשלום מלוא הפיצוי שנקבע. קביעה זו הולמת את מטרות היסוד בדיני הנזיקין והשיקולים שמאחורי מטרות אלו.
בך(מיעוט): מידת אחריותם של המשיבים לא תוכל להיות תלויה בשאלת איתורו של בעל הכלב הנוסף שהשתתף בתקיפה. ניתן היה לחלק את הנזק בין הכלבים השונים. פציעותיו של העותר נגרמו ע"י נשיכותיהם הנפרדות, אם כי המרובות, של כל אחד מהכלבים. ניתן לחלק את האחריות לנזק באופן שאינו לוקה באי סבירות. אין להתעלם מהצורך לעשות צדק למעוול ואין להטיל עליו אחריות מעבר לאחריותו. כאשר לא ניתן לערוך חלוקה מדויקת: נעשה זאת בדרך של אומדן משוער. עדיף לחלק את הנזק שווה בשווה בין המעוולים מאשר להטיל פיצוי בגין מלוא הנזק על מעוול אחד שבוודאי לא גרם לנזק כולו.
גב' קיסלוג תבעה תביעת פיצויי נזיקין עקב תאונת דרכים את בעל הרכב, את הנהג שנהג בו ואת חברת הביטוח של הרכב. הנתבעים ביקשו לצרך כנתבעים נוספים את אדון עטיה ואת היוהמ"ש. לטענתם, בתאונה היתה מעורבת מכונית צבאית ועל הנהג רובצת לפחות חלק מהאחריות לתאונה. הנתבעים תיקנו את כתב ההגנה שלהם ולא עשו זאת באמצעות הודעה לצד ג' כדי לחסוך את האגרה. בכך אין פסול אך צירוף המערערים כנתבעים נוספים אינה דרך נאותה. בכתב התביעה המערערים הוספו כנתבעים אך לא נטענו כל עובדות המעמידות את זכות התובעת לקבל סעד מהמערערים. ביהמ"ש יכול למחוק את התביעה מחוסר עילה. אילו בחרה התובעת לתבוע את הנתבעים ואת שני המערערים ביחד, וכל הנתבעים היו נמצאים חייבים, יכלו הנתבעים לדרוש השתתפות מיד עם מתן פסק הדין ובהמשך לתביעה המקורית. אין אדם אחראי אלא אם ניתן נגדו פס"ד הקובע את אחריותו. אך מאחר שהתובעת עומדת בסירובה ואינה תובעת את המערערים, לא ינתן נגדם לעולם פס"ד הקובע את אחריותם לתאונה. הנתבעים יצטרכו לתבוע את המערערים ולהוכיח כי "אילו היו נתבעים היו אחראים לנזק". העובדה שהנתבעים תיקנו את כתבה ההגנה שלהם אינה הופכת אותם לתובעים!
האם ביהמ"ש יכול לצרף לתביעה את המערערים למרות התנגדות התובעת? שנים שהתקשרו ביחד ורק אחד מהם נתבע לדין, הזכות בידי הנתבע לדרוש שחברו יועמד לדין יחד איתו. לבקשתו יורה ביהמ"ש על צירוף, אם יסכים התובע ואם יתנגד. אם יתנגד: יעמיד ביהמ"ש את הדיון בתביעה ולא יברר אותה. הלכה זו אינה תקפה במצב בו האחריות נפרדת. אז לתובע יש ברירה לתבוע את החייבים ביחד או לחוד.
בתביעה קודמת שהוגשה ע"י המשיב נגד שירותי נמל מאוחדים- מעבידתו של המערער- תבע המשיב פיצוי בשל נזק גופני שנגרם לו ע"י רשלנותו של המערער בנהיגת טרקטור של המעבידה שפגע בגופו. תביעתו נדחתה בשל אי הוכחת קש"ס בין הפגיעה לנזק. התביעה הנוכחית של המשיב מבוססת על אותן עובדות (רשלנות המערער בנהיגתו וגרימת נזק גופני למשיב). בנוסף, העלה המשיב את דמי הנזק שלו. נקבע כי אין יסוד לטענה כי אחריות המזיקים במשותף היא בגדר "אחריות מאוחדת" וכי קיימת רק עילת תביעה אחת נגד כל המזיקים במשותף. החוק אינו דן במצב בו ניתן פס"ד לטובת הנתבע בתובענת הניזוק נגד אחד המזיקים ואינו נותן תשובה לשאלה אם פס"ד בו זכה הנתבע לגופו של עניין יותר השתק ע"י מעשה בי"ד לטובת יתר המזיקים במשותף. לפי הגישה האנגלית יתכן שיקום מעשה בי"ד. אך לפי גישת המשפט הישראלי, אחריותם של המזיקים במשותף היא "מאוחדת" וגם "נפרדת" כך שהניזוק יכול להגיש מספר תביעות כמספר החייבים.
פסה"ד שניתן לטובת המעבידה מנע מהמשיב את הסעד שביקש במשפט הקודם. אך בזה לא אבדה זכותו לתבוע את הסעד השני המגיע לו לפי החוק, הוא פס"ד לתשלום פיצויים ע"י המערער. התביעה הנוכחית אינה "לאותו סעד ממש, אשר כבר נדרש במשפט הקודם" ויש לדחות את הטענה של מעשה בי"ד. בנוסף, עדיין לא היה לו יומו בבית המשפט לגבי המערער.
ע"א 493/63 קופת חולים כללית נ' קבוצת כנרת
נזק נגרם לחולה כתוצאה מחוסר טיפול רפואי מתאים בו, בעת שכבו בקבוצת כנרת. הוא צירף לתביעתו את המערערת כנתבעת אך התביעה נגדה נדחתה מחמת התיישנות. קבוצת כנרת שלחה למערערת הודעת צד ג' וטענה כי היא זכאית לשיפוי ממנה על כל סכום שתחויב בו לטובת החולה. המערערת עתרה לביטול הודעת צד ג' בטענה שדחיית התביעה נגדה מונעת מקבוצת כנרת לדרוש ממנה שיפוי אם ינתן פס"ד לטובת החולה. העתירה נדחתה.
האם המערערת היא מעוול שאילו היה נתבע היה חב(§84(א))? מחד, המערערת נתבעה ולכן הביטוי "אילו נתבעה" אינו חל עליה. מאידך, לטענת קבוצת כנרת אילו היו פוסקים לגופו של עניין המערערת היתה נמצאת אחראית לנזק.
כהן: מטרת הסעיף לעשות צדק בין המזיקים בצוותא, שלא יצטרך אחד מהם לשאת בכל מעמסת הנזק. צדק זה יסוכל אם צד אחד ישא בכל הנטל רק מפני שתביעת הניזוק נגד המערערת התיישנה או שקיימת עילה אחרת המונעת הגשת תובענה מצד הניזוק. את הביטוי "אילו נתבע" יש לפרש בהרחבה: "אילו נתבע ע"י הניזוק בעת שנולדה עילת התביעה". לדעתו פס"ד הדוחה תביעה מחמת התיישנות אינו יכול לשמש מעשה בי"ד לגופה של עילת התובענה.
זוסמן: "היה אחראי לנזק אילו היה נתבע" משמש לתיאורו של אדם החייב בהשתתפות לאחר שחבותו הוכחה במשפט השני ופסה"ד הראשון אינו קובע ולא כלום לעניין ההשתתפות פרט לשני מקרים אלה: א) שני המזיקים נתבעו ביחד ונמצאו שניהם חייבים. ב) המזיקים לא חוייבו יחד אך נתבעו יחד ופסה"ד היה למעשה בי"ד גם בינם לבין עצמם. בכל מקרה אחר ממצא שנקבע בפסה"ד הראשון לעניין אחריותו של הנתבע להשתתפות, אין כוחו יפה במשפט שני והתובע חייב להוכיח בו את עילת ההשתתפות. ß הערעור נדחה.
ע"א 532/77 שירוטו נ' קוקואשוילי
בתאונה שארעה היו מעורבים טנדר ושתי משאיות ובה נהרג המנוח דוד קוקואשוילי, שנסע בטנדר. יורשיו ותלוייו של המנוח הגישו תביעה נגד אחד מנהגי המשאיות- שירוטו, נגד חברת הביטוח ונגד מדינת ישראל. לאחר שהצדדים הגיעו להסדר פשרה, נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשה לצירופו של אבי המערער כנתבע נוסף (הוא היה מעבידו של המערער והוא זה שביטח את המשאית).
אם הניזוק זכה בפסה"ד נגד אחד משני מעוולים משותפים וגבה את מלוא הסכום שנפסק לו, פגה עילתו כלפי המעוול השני. משפגה עילתם של התובעים, אין להם מעמד לעתור לצירופו של בעל דין נוסף לתובענה. זכות ההשתתפות ניתנת גם למעוול שהתפשר, אפילו נעשתה הפשרה מבלי להודות בחבות. מקום שלא נתבררה שאלת חבותו של הנתבע, שאת השתתפותו דורשים, כלפי התובע, אין לנתבע זכות קנויה שביהמ"ש יברר בגדר אותה תובענה גם את מערכת היחסים שביו לבין הנתבעים האחרים. מאחר שהמערער שילם את כל הסכום אין להמשיך ולדון בגדר אותה תובענה בשאלת ההשתתפות שבין הנתבעים לבין עצמם, אפילו אם הסכימו הנתבעים שביהמ"ש יעשה כך.
למערערת, שהיתה קטינה, נגרמה נכות של 100% לאחר שקפצה למים בחוף רחצה באילת ממזח ששימש כמקפצה למתרחצים, וראשה נחבל בסלעים שמתחת למים. היא הגישה תביעה נגד עיריית אילת והגיעה עם העירייה להסדר. ההסדר קבע כי התשלום הוא לסילוק סופי של כל תובענה. נקבע כי אם תידרש העירייה לשלם לאדם כלשהו מכוח חוק, המערערת תחזיר את אותם סכומים. לפשרה ניתן תוקף של פס"ד. לאחר 5 הגישה המערערת תביעה נוספת נגד המשיבות. המשיבות שלחו הודעת צד ג' לעיריית אילת והאחרונה שלחה הודעת צד ד' למערערת. המחוזי מחק את תביעת המערערת על הסף.
בן פורת: תיתכן גישה עקרונית לפיה יוכל תובע בנזיקין להתפשר עם אחד המעוולים כדי לשחר אותו ואותו בלבד מאחריות כפי מידת אשמו לנזקיו של התובע. ברם, גישה זו מחייבת שינוי החוק וניסוח חד משמעי של הפשרה. אין הצדקה לכך שהאחרים ייהנו מהעובדה שאחד המזיקים התפשר ועקב כך שוחרר. רצוי שהמחוקק ייתן דעתו לבעיה. פסק דינו של המחוזי נשאר על כנו.
עבדאללה (עשיר) נשוי לבת דודה של נתן. בהיות נתן בן 20, ועבדאללה כבן 55, הבטיח לה המשיב לשאתה לאשה עם גירושיו מאשתו, והחל לקיים עמה יחסי אישות. הקשר נמשך 7 שנים עד שעבדאללה ניתק את הקשר. 2 עילות נדונו: הפרת הבטחת נישואין ועוולת התרמית
בג"ץ:
· · הבטחת נישואין של איש נשוי שנתנו לאשה פנויה, בכוונה שתפעל על-פיהן ותמסר לו = תרמית
· · אם תרופה נשללת ע"פ דיני החוזים, אין סיבה הכרחית לשלול תרופה נזיקית
· · הזכות לקבל סעד בגין עוולה כפופה למגבלות דיני הנזיקין בלבד.
· · (מיעוט-מני) מטעמים שבטובת הציבור, אין המערערת יכולה לתבוע את המשיב בעוולת התרמית לפי דיני הנזיקין.
טבוליצקי מכר לפרלמן דירה בבניין. לפני חתימת החוזה, הראה טבוליצקי לפרלמן מחסן, ואמר לו שהוא מהווה חלק מהדירה. בדיעבד הסתבר שהמחסן היה בבעלות דייר אחר. בחוזה המכר לא אוזכר המחסן, אולם בשטח המכר נרשם מחסן אחר. המחוזי חייב את טבוליצקי לשלם לפרלמן פיצויים בגין נזק בשווי המחסן.
בג"ץ:
· · גם טרם הסעד החוזי בגין מו"מ שלא בתו"ל, דיני הנזיקין איפשרו סעד בגין תרמית
· · אין בכוחו של §8 לחוק המקרקעין לחסום טעות אודות מרמה/מצג שווא שנעשו בשלב הטרום חוזי
· · עוולת התרמית כפופה למגבלות שבפקודה
· · על ביהמ"ש היה לבדוק התקיימות יסודות עוולת התרמית בנפרד מן החוזה, ובלבד שהחוזה נקשר תוך הסתמכות על המצג הכוזב
· · המשיב טוען שלא בוצעה תרמית כי לא נעשה מעשה אקטיבי כלשהו. הצהרת מוכר הדירה שלא נכללה בחוזה, ושנעשתה בע"פ בכוונה להשפיע על הקונה ובפועל השפיעה עליו הינה מצג שווא בתרמית.
· · תרמית לפי §56: המצג – הצגת המחסן כעומד למכירה וצמוד לדירה. הכזב שבמצג-דברי המערער שהמחסן היה שייך לאחר. המצג נעשה במגמה שהמשיבים יפעלו על-פיו ויקנו הדירה. המשיבים פעלו והנזק הממוני שנגרם הוא בערך המחסן.
עובדות: קבלן בנה מיכל מים בהתאם להוראות מהנדס. הלקוחות מסרבים לתת לו שכרו בטענה שהמיכל פגום. תובע נזיקין (רשלנות) מן המהנדס את שכרו.
השאלה המשפטית: האם יש לקבלן עילת תביעה ברשלנות כלפי המהנדס, בהתחשב בעובדה שאין ביניהם שום קשר חוזי? כלומר האם קיימת חובת זהירות מושגית בין המהנדס לקבלן, בהעדר חוזה?
הכרעה
אגרנט:
יסוד העילה בנזיקין מתבס על שתי הנחות:
א. במידה ויש פגמים במיכל, נובעים הם רק בתכנונו הלקוי של המהנדס.
ב. הפגמים הם כאלו השוללים מן הקבלן זכותו לתבוע שכרו מהלקוח.
אגרנט מניח כי התקיימו תנאי ההתרשלות ותנאי הנזק של עוולת הרשלנות - השאלה היחידה היא אם קיימת חובת זהירות.
· · הבעיה שייכת לסוגית מצג/הודעת שווא רשלני להבדיל ממצג שמקורו בתרמית. (דןגמת מקרה דונהיו - שרידי שבלול במשקה). מדובר במצג שווא בדבר העובדות. ע"פ הלכה אנגלית ניתן לקבוע חובת רשלנות במקרה בו הוצג מצג שווא, ובעקבות הסתמכות על מצג/ הודעה זו, נגרם נזק למסתמך (בעיקר במקרים של נזק פיזי). היו מקרים בהם סטו האנגלים מהלכה זו וסירבו לרשלנות (בעיקר בנזק כלכלי). לגישתו נכונה יותר גישת ה – Restatement האמריקאי ולעניין חובת הזהירות קובע כי אין מקום לאבחנה בין חוו"ד מקצועית לקביעה עובדתית.
השאלה היא אם קיימת אפשרות חוקית להטלת אחריות אזרחית בשל מצג (הודעת) שווא רשלני שגרם נזק כספי בלבד למי שסמך עליו.
סוג הנזק לא יהווה יסוד לאי הטלת אחריות: אין יסוד רציונלי לאבחנה בין נזק פיסי לכלכלי. מה שקובע הוא לא טיב התוצאה אלא קרבתה במחשבת המזיק ובמגמתו (ע"פ הגישה האמריקאית). מבטל את הטענה שבמקרה של יסוד כספי לא מתקיים המרכיב השלישי של עילת הרשלנות קרי נזק כפי שהוגדר ב§2 לפקנ"ז. לדעתו מילות הסעיף רחבות מספיק כדי לכלול גם הפסד כספי.
מצג שווא רשלני: באנגליה יש תקדימים שדחו את האפשרות להסתמך על מצג שווא רשלני (להבדיל ממצג שווא שמקורו בתרמית שמוכר שם). מאבחן את פסקי הדין האנגלים ומייחדם מהמקרה של חוו"ד מקצועית.
חוו"ד בעלי מקצוע: יש טעם מיוחד להטיל אחריות בשל מצג שווא רשלני על בעלי מקצוע. במשפט המקובל נקבע כי אנשים שמשמשים במקצוע ציבורי או מעין ציבורי חייבים חובת זהירות רחבה יותר לגבי הודעות שהם מכינים תוך כדי פעולתם המקצועית מאשר אנשים רגילים. יש מקום להגביל הטלת אחריות על הודעות שווא רשלניות יותר מאשר הטלת אחריות על פעולות נזק פיסי.
שיקולי מדיניות: הגבלה יתרה עלולה להפריע למו"מ בין אנשים. טעם זה של נוחות חברתית יגרום לשלילת אחריות על מצג שווא שהועבר בשיחה אקראית ולא במהלך הרגיל של עסקים. נראה שככלל לא תוטל אחריות על מצג שלא ניתן למטרת עיסקה מסוימת גם אם כתוצאה מן המצג נגרם נזק (למשל נתונים שמופיעים במחקר אקדמי). בפס"ד ברור שתוכניות המהנדס אינן הערות שבאקראי אלא הוכנו להקמת המיכל המסוים.
כלומר.
לכן השאלה בדיון היא אם המהנדס יכל לצפות שתוכניותיו לא תעבורנה בדיקה נוספת. לאור פ"ד אנגלי ולאור ס' 6 לחוזה בו התחייב הקבלן שלא לבוא בטענות על תוכניות המהנדס קובע אגרנט כי אין לקבלןעילה נגד המהנדס כי אין להניח שזה חזה שלא תיערך בדיקה של תוכניותיו.
סייג: לו טען הקבלן כי נהוג שקבלנים מסתמכים על תוכניות מהנדסים היה בימ"ש מגיע למסקנה אחרת למרות התקדים והסעיף בחוזה.
סייגים לחובת הזהירות
· · הטיעון הכלכלי: מקרים בהם הטלת חובה כזאת תגרור חבות בהיקף לא מוגבל, או למס' אנשים לא מוגבל. פס"ד היקף אחריותו האפשרית של המהנדס הוגדר מראש בסכום השכר אותו עלול הקבלן להפסיד במקרה של רשלנות המהנדס.
· · אין להטיל אחריות בשל מצג שווא רשלני לגבי סוג בלתי מוגדר של אנשים: מקום בו הנתבע שהסתמך על חוו"ד של המומחה, הוא אדם שהמומחה יכל לצפות מראש (אובייקטיבית) שיסתמך על חוו"ד שלו. חובת זהירות זו קמה כלפי מי ששייך לסוג האנשים שהוגדר ע"י היקף העסקה (בפס"ד: לא ידע מי בדיוק הקבלן, אך ידע שיהיה קבלן, ולכן צומחת חובה).
הסייגים חלים במקרים של נזק ממון בלבד. בנזקי גוף חובה רחבה הרבה יותר ומתקיים רק מבחן הקירוב (proximity) – מבחן שכונה באנגליה כמבחן השכנות שהינו סייג לאחריות, באם הפצת המצרך המזיק אפשר (בהסתברות מזדמנת) לתובע עצמו או לגורם ביניים לבדוק את המצרך. המבחן שהתקבל באנגליה ומקובל על אגרנט הוא מבחן צפיות כלומר אם הנתבע היה צריך לאור הנסיבות לצפות מראש שלא תיערך בדיקה כאמור.
סיכום: בעל מקצוע, הנותן חוו"ד (קובע עובדות), בתחום מומחיותו (העיסוק), חלה עליו חובת זהירות מושגית,
1. 1. חובה זו צומחת כלפי אותם אנשים (או סוגם) שיכלו לצפות מראש, ובצורה סבירה, כי יסתמכו על דעה זו
2. 2. לא היה לבעל המקצוע יסוד להניח כי החוו"ד ייבדק פעם נוספת
בנוסף - חייב להיגרם נזק, ולו רק ממוני.
אירוע: מנוח שעבד כנהג אצל המע', ונהרג בתאונה שנגרמה בשל שבר בקפיץ קדמי שמאלי של המכונית בה נהג במסגרת עבודתו;
השאלה: האם היתה חובה על המע' לגלות את השבר הנ"ל לפני מסירת המכונית למנוח?
אגרנט: לעניין "דברים מסוכנים" בלבד.
מכונית גם היא "דבר מסוכן", אלא שהוראת החוק חלה רק על "מסירה" או "עזיבה" של דבר מסוכן, ולא על עצם השימוש בו. כאן - המכונית נמסרה למנוח, ומכאן :
1. 1. חובה בדרגה גבוהה של המע' כלפי המנוח, ב"מסירת" המכונית, להקפיד על כך שתהא תקינה או לחלופין להזהירו על הפגם הקיים ברכב שנמסר.
2. 2. נטל השכנוע לעניין קיום חובת הזהירות לגבי תקינות הרכב עובר למע'.
מסקנה: המע' חבה חובת זהירות, ועליה נטל השכנוע להוכיח שעמדה בחובה זו; כאן - לא רק שלא הוכיחה שעמדה בחובה זו, אלא הוכח שלא תיקנה פגם ברכב שהייתה צריכה לתקן, ושתיקונו סביר שהיה מוביל לגילוי השבר בקפיץ.
הכרעה: אמנם המע' לא מילאה חובתה בתחום קצת שונה [חלק אחר של הרכב], אבל לו היתה מקיימת היה סיכוי שהפגם שגרם לנזק היה מתגלה, ובשל כך - חבה ברשלנות, כי התוצאה שקרתה נמצאת ב"תחום הסיכון" שהחברה יצרה.
ע"א 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש
לפני השופטים א' ברק, ד' לוין, ש' נתניהו
אירוע: המערער [בגיל 15] קפץ ראש לבריכה שבבעלות המשיבה, ומופעלת ע"י חברה פרטית. כתוצאה מהקפיצה נחבל קשות - עד כדי שיתוק. התביעה בוססה על 3 עילות: הפרת חובת-זהירות חוזית, הפרת חובת-זהירות נזיקית [רשלנות], הפרת חובה חקוקה.
ברק:
· · ברשלנות נבדוק 3 שאלות:
1. 1. האם קיימת חובת זהירות - בשני המישורים, המושגי והקונקרטי (§36 לפקנ"ז)
2. 2. במידה ומתקיימת האם הופרה חובת הזהירות הנ"ל(כלומר התרשלות)
3. 3. האם הפרת חובת-זהירות היא שגרמה לנזק הנדון.
חובת זהירות מושגית: קיומה נקבע עפ"י מבחן הצפיות קרי האם אדם סביר צריך היה ought)) לצפות את התרחשות הנזק. סייג - לא כל מה שניתן לצפות (מעשית), צריך לצפות (נורמטיבית) - צפיות נורמטיבית הינה מסננת אשר משקפת מדיניות משפטית שבאה להגביל את היקף האחריות. וכוללת מס' שיקולים המפורטים בפסה"ד.
בימ"ש ישקול השלכות כלכליות, חלוקתיות והתנהגותיות של פסיקתו, יתחשב בסוג הנזק ובצורך לשמור על חופש פעולה לעומת צורך להגן על גוף ורכוש. בשקלו שיקולי מדיניות עוסק בימ"ש בחקיקה שיפוטית, הוא ממלא בתוכן את המסגרת שיצר המחוקק ב§50. (כלומר האיזון יעשה ע"פ ניסיונו השיפוטי, תלמודו וחכמת חייו של השופט).
קביעת חובת-זהירות מושגית - ע"י קטגוריזציה (סיווג) של המזיקים (לכאורה) והניזוקים, לפי נסיבות ההתרחשות (קטגוריות כגון נהג, עובד, בעל מקרקעין, רשות ציבורית, צרכן וכו'). מובן שהקטגוריות מושפעות מהאינטרסים החברתיים, לכן גם כאן מתבטאת מדיניות. (לדוגמה: קטגוריות שלהם חסינות - בעבר ניתן לרשויות - כיום המגמה היא אף להטיל חובה חמורה יותר על רשות מזו שתוטל על הפרט).
· · חובת-זהירות מושגית במקרקעין שמוחזקים לא ע"י בעליהם - גם המחזיק וגם הבעל חייבים בפני הניזוק, ובמיוחד - אם רשות, המשכירה מבנה ציבור לחב' פרטית [125];
במקרה הנדון: לגבי המועצה המקומית: האם בעלות בנכס בלא תפיסה (הנכס מופעל ע"י אחר) מטילה חובת זהירות מושגית?
במשפט המקובל: בעלות ללא תפיסה אינה מקימה חובת זהירות מושגית כלפי המבקר במקרקעין. בישראל היא אומצה תחילה ב§37, אולם הפקודה תוקנה ונקבע כי "הושוותה אחריות המחזיק לאחריות הבעל, ועל שניהם חלה חובה לא להתרשל" (השופט כהן).
· · מכן שהבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים במקרקעין.
לגבי מפעילת הבריכה: הפעלת הבריכה פירושה שליטה ופיקוח על הבריכה שמבססים חובת זהירות מושגית. כך היה לפני תיקון הפקודה וכך גם אחריו.
חובת-זהירות מושגית Ü תנאי הכרחי אך לא מספיק Ü תנאים מצטברים
חובת-זהירות קונקרטית: האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי (לא ע"פ קטגוריות), בנסיבות המקרה קמה חובת זהירות קונקרטית בשל הנזק הספציפי שהתרחש?
המבחן - צפיות:
(1) האם אדם סביר יכול היה בנסיבות במקרה המיוחדות לצפות את התרחשות הנזק?
(2)האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות? למשל - השתתפות בספורט, תוך הסתכנות מודעת מרצון (עד גבול סביר).
· · לא כל נזק צפוי מטיל חבות בנזיקין. קיימים סיכונים שנקבעים כעניין של מדיניות כסיכונים רגילים וטבעיים. אי לכך מי שמשתמש במתקן ספורט עלול להיפגע מסיכוני הפעילות הספורטיבית במידה שהם ברורים ונחוצים (מביא דוגמת סייף שנדקר או צופה במשחק כדור שנפגע מהכדור – מרוץ מכוניות).
· · אין זו שאלה של האם הניזוק "קיבל על עצמו" את הסיכון? אלא שאלה של מדיניות משפטית. השאלה איננה של קבלת סיכון אלא הטלת אחריות. הסיכון בגינו תוטל אחריות הוא "הסיכון הבלתי סביר" כלומר הסיכון שהחברה רואה אותו בחומר יתרה באופן שהיא דורשת שינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו.
במקרה הנדון:
v v האם קיימת חובת זהירות קונקרטית על מפעילת הבריכה?
מחומר העדויות עולה כי בקפיצת ראש (נר), יש סכנה לקופץ. הסכנה לא הייתה ידועה לניזוק כמו גם לאחרים, חרף הסכנה קפצו רבים בלי שננקטו אמצעי זהירות. על רקע תשתית עובדתית זו חובה היה על המפעיל לנקוט באמצעי זהירות סבירים ע"מ למנוע סיכון זה. הסיכון בקפיצת ראש במים רדודים איננו חלק מהוית הבריכה אלא להפך. המים יוצרים תחושת ביטחון מוטעית. ולכן "קפיצת ראש במים רדודים יוצרת סיכון בלתי סביר".
ברק: יש לבדוק, (1) האם כאנשים סבירים הם יכלו (פיסית) לצפות (חיובי). (2) האם הם כאנשים סבירים היו צריכים (מדיניות) לצפות את הסכנה? (בדיקת האיזון - התשובה היא בחיוב - מפני שהסכנה לגוףהנה גבוהה, התועלת החברתית של הפעילות נמוכה ואמצעי הזהירות הם פשוטים).
v v האם מוטלת חובת זהירות קונקרטית על המועצה היא בעלת הבריכה?
ברק: כן מכיוון שהסיכון הבלתי סביר היה בבריכה גם שעה שהייתה בחזקת הבעלים.
החובות עפ"י עוולת הרשלנות הן חובות אישיות ואינן ניתנות להעברה. חובתו של המפעיל לא עברה אליו מן הבעלים אלא היא עומדת בפני עצמה לצד חובת הבעלים. אולם יתכן במקרים מסוימים, שהעברת המקרקעין להפעלתו של אדם מיומן תחשב (בנסיבות המקרה), כנקיטת אמצעי זהירות. ולכן תחשב כמילוי חובת הזהירות הקונקרטית של הבעלים (אך על כך, לגבי המקרה הנדון, בהמשך).
· · הפרת חובה חקוקה: 5 יסודות -
1. 1. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
2. 2. החיקוק נועד לטובת הניזוק: בוחנים רק את ההוראה הספציפית, ומפרשים על רקע החקיקה כולה; יש להבחין בין חקיקה לטובת הציבור בכלל לחקיקה למען האינטרסים של חלקים מוגדרים בו.
3. 3. המזיק הפר את חובתו: מבחן מעשי פשוט.
4. 4. ההפרה גרמה נזק לניזוק: ק"ס עובדתי + משפטי (מדיניות) בין הפרת החובה לנזק שנגרם.
5. 5. הנזק שנגרם הוא מהסוג אליו התכוון החיקוק: מבחן תכלית החקיקה - מאיזה סוגי נזק ביקש המחוקק להגן, והאם הנזק שנגרם כלול בהם?
מזיק שחב חובת זהירות לניזוק לא יהיה אחראי בכל מקרה בו בשל התנהגות המזיק נגרם נזק לניזוק: האחריות מתגבשת רק אם המזיק לא נקט אמצעי זהירות סבירים. סבירותם נמדדת עפ"י אמות מידה אובייקטיביות. כלומר על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. "אדם סביר זה אינו אלא בימ"ש" רמת הזהירות תקבע לפי שיקולי מדיניות משפטית - השאלה היא לא מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק אלא מה האמצעי שיש לדרוש שינקוט בנסיבות העניין.
· · הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק כי לולא הופרה החובה הסיכוי שהנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהנזק היה קורה. הפרת החובה היא גם הסיבה המשפטית לקרות הנזק כי אשמו של המזיק הביא את הנזק ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע (משום שהיה צפוי, בתחום הסיכון שהחובה באה למנוע).
הסתכנות מרצון: לא חלה לעניין הפרת חובה חקוקה (ע"פ §5(ב),פקנ"ז); המבחן - האם הניזוק ידע על הנזק, וגם - האם הסכים שבמידה ויינזק יהיה נזקו עליו? משמע - לא האם הסתכן בפזיזות, אלא האם הסכים מראש לשאת בתוצאות המשפטיות של הנזק ?(העדר פיצוי) הסתכנות משפטית ולא פיזית. נטל הראיה הינו על הטוען לכך (המזיק בד"כ). אשם תורם: מבחן האדם הסביר - האם ניזוק סביר היה נזהר יותר. אם כן - ישא בחלק מהנזק.
במקרה הנדון:
v v האם הפרה מפעילת הבריכה את חובת הזהירות המוטלת עליה?
אי אפשר לדרוש ביטחון מוחלט (מציל לכל מתרחץ) נדרשים אמצעים סבירים והם:
אזהרה Ü שלטים האוסרים על קפיצה במים רדודים
פיקוח Ü הקפדה כי האיסור יאכפו
אמצעים אלו לא ננקטו, ובכך הופרה חובת הזהירות ע"י מפעילת הבריכה.
v v האם הפרה בעלת הבריכה את חובת הזהירות?
השאלה היא אם המועצה יכלה להניח כי המפעילה תנקוט את כל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון הבלתי סביר.
ברק: בנסיבות העניין התשובה שלילית. הן משום שהיו לה פקחים בבריכה שיכלו לדווח שלא השתנה כלום והן משום שהחוזה היה לתקופה קצרה וכלל איסור שינויים בבריכה, באביזריה ומתקניה. בנוסף לא ברור לחלוטין שהשליטה בבריכה עברה כולה למפעילה, מכח החוזה.
תוצאה: הערעור התקבל. 1/3 מהפיצויים הופחתו בגלל אשם תורם.
אגרנט, אסף, זילברג
עובדות המקרה: אלמנת המנוח (פריצקר) ובניו תבעו בנזיקין בגין מותו בתאונה, המחוזי דחה מכן העירעור.
השאלה המשפטית האם אשם הנתבע בהפרת חובה המופיעה בפק' התעבורה (תק' 11(ג));
זילברג: (לעניין הפרת חובה חקוקה):
· · קובע: אין כאן הפרת חובה חקוקה, כי מדובר בתקנה כללית, שאינה באה להגן על סוג מסוים של אנשים
· · מבחנים
1. 1. אם יש סעד הנתון בדבר החקיקה עצמו, יש להניח כי לא מהווה בסיס לעוולה
2. 2. רוחו ומטרתו של החוק;
· · המסקנה: עצם הפרת החובה החקוקה בסעיף הר"מ, כשלעצמה, אינה בסיס לקיום העוולה. נדרשת רשלנות מעבר לכך. זאת משום שאם נכיר בעוולה ע"ב הפרת חובה חקוקה כללית, הרי שכל חוק מהווה בסיס לעוולה זו!
· · לכן: לצורך העולה, נדרשת הפרה של חובה חקוקה המעניקה הגנה ספציפית לסוג מוגדר של אנשים, ולא לכל הציבור.
ע”א 243/83 עיריית י-ם נ' גורדון
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' ברק, ש' לוין, ד' לוין, ג' בך
עובדות: המשיב קיבל דוח"ות שלא שלו (עקב מכירת מכוניתו לאחר, ואי סדר במחשבים של משרד התחבורה).הוא פנה לעירייה והפנה את תשומת ליבם לנושק. העירייה הודיעה לו כי אין היא יכולה שלא להסתמך על המחשב של משרד התחבורה, ולעניין הדו"חות הוא מתבקש לפנות אליהם כל פעם שהוא נתבע לשלם דו"ח שאינו חייב בתשלומו. למרות שפנה בכל המקרים, הוטל עליו דו"ח נוסף וצו מאסר שהוצא כנגדו בגין אי תשלום בוצע בפועל בנסיבות לא ברורות והוא נעצר ושוחרר רק לאחר ששילם את הדו"ח.
השאלות בערעור:
1. האם קיימת עילת תביעה ברשלנות על רשות הממונה על הגשת תביעות, גם מעבר לעילת הנגישה (§60).
2. האם הסתמכות הרשות על תדפיסי מחשב של משרד התחבורה יכולה להיות רשלנות.
3. האם הטרדה גרידא יכולה להיות נזק בר פיצוי
4. צו המעצר הוצא בעקבות פס"ד, האם אין מדובר בריחוק ביחס למעשה המערערת (העירייה).
הכרעה (ברק):
נגישה ורשלנות (§11 לפס"ד): "העוולות בפקודה הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדתית נתונה. חלקן של הרשתות אינן "תופסות" מערכת עובדות נתונה. לעתים נתפסת מערכת עובדות נתונה על-ידי רשת אחת בלבד. לעתים היא נתפסת על-ידי מספר רשתות, הכול על-פי אינטנסיביות השתי והערב ברשתות השונות".
אי התקיימות נגישה אינה מיתרת בנסיבות דומות את התקיימות עוולת הרשלנות. לכל אחת יסודות שונים ויש שבעוולות המסגרת יפלו אירועים שלא נופלים בעוולות הקטיגוריות.
עוולות הקטיגוריות התקיימות היסודות Ü עוולה והטלת אחריות. ואילו עוולות המסגרת הן פני התפיסה המשפטית לעניין היקף האחריות בנזיקין.
עוולות אינן מוקפות בחגורה של הסדרים שליליים. זאת מכיוון שיש צורך בגמישות ויכולת של המשפט להתמודד עם מציאות משתנה.- שיקול מדיניות.
חובת זהירות:
מושגית: קיום "יחסי רעות" בין סוג המזיקים לסוג הניזוקים לעניין סוג פעולות המזיק וסוג נזקי הניזוק (עיריית חדרה נ' זוהר).
מבחן הצפיות: כאשר הנזק צפוי פיזית הוא צפוי גם נורמטיבית אלא אם קמו שיקולים מיוחדים השוללים הטלת אחריות במקרה זה. הקביעה תהיה לפי שיקולי מדיניות משפטית: עניין של איזון אינטרסים חובת זהירות מושגית של רשות: האם יש שיקולים המיוחדים השוללים הטלת אחריות
שיקולי מדיניות נגד: הרתעת יתר , הצפה, עקיפת סופיות ההליך הפלילי: ברק: אין בהם משקל רב. להיפך דווקא חובתה המנהלית יוצרת יחסי רעות כי סמכות גוררת עמה אחריות.
שיקולי מדיניות בעד: שוויון בפני החוק, תביעה זהירה וראויה.
קונקרטית: האם התקיימו יחסים ר"מ בין המזיק הקונקרטי לניזוק הקונקרטי.
צפייה פיזית: קמה מהרגע שהעירייה ידעה שהמחשב בעייתי ויכול שיגרם לו נזק.
התרשלות - הפרת החובה
כיוון שמבוססת על סטייה מסטנדרט ראוי הרי שתקבע ע"י ניסיון החיים של השופט ועל העקרונות והמטרות המנחים אותו.- אין הכרעה האם התרשלה לגופו של עניין.
נזק: האם הטרדה לכשעצמה היא נזק בר פיצוי (כלומר לא כנלווית לנזק פיזי)
עקרונית כן. הדבר תלוי בעוולה אשר גורמת את הנזק. גם כאן ההכרעה האם בעוולה נתונה יחשב נזק לא ממוני כבר פיצוי היא הכרעה של שיקולי מדיניות.
לעניין עוולת הרשלנות: קיימת חובת זהירות מושגית כלפי נזק לא ממוני. אין צידוק להבחין בין קיום החובה להעדרה של החובה על בסיס סוג הנזק.
שיקול מדיניות שולל: בעיה של היקף הסיכון- חשש לריבוי של נפגעים איך נתמודד?- נעשה זאת ע"י שיקולי מדיניות לעניין כל מקרה (האם משמע שיקולי המדיניות שרלוונטיים לחובה מושגית).
קש"ס: גורדון נעצר בפקודת ביהמ"ש. האם מתקיים ריחוק הנזק? לכאורה מתקיים. אולם במקרה זה הייתה גרימת הנזק במעשים שהובילו לפסק הדין שהוצא נגד גורדון, וביצירת ההליך עצמו – ולכן מתקיים הקש"ס
הערעור נדחה
העובדות:
¨ ¨ פס"ד של המחוזי חייב את המערערים בפצויים בעד נזק שנגרם לביתם הקטינה של המשיבים בעת ניתוח בשלפוחית השתן.
¨ ¨ עוולת התקיפה, לפי §24 לפק' הנזיקין, הינה בעת שנעשה ניתוח ללא הסכמת המטופל או אפוטרופסו (הורי הקטינה).
¨ ¨ לפני הניתוח דנן בוצעו מספר ניתוחים דומים בהם ארעה תקלה אשר לא דווחה להורי הקטינה, בעת שאלו שאלו על הסכנות שבניתוח. כיוון שכך, לא היתה הסכמתם לעריכת הניתוח הסכמה אמיתית.
¨ ¨ העליון דחה את הערעור בקבעו כי רופא חייב במסגרת הסבר על משמעותו של טיפול רפואי לפרט את הסיכונים והסיכויים העקריים, וכן שיש לשתף את החולה או ההורה במקרה זה בבחירה אם לבצע את הניתוח או לא.
פסיקה זו עמדה למבחן בד"נ.
הכרעה (השופט לנדוי)
קביעות כלליות שאינם רלוונטיות למקרה דנן:
¨ ¨ במקרה דנן נשאל הרופא על הסיכון בניתוח. ולכן הדיון בסוגיה כי רופא שנשאל על הטיפול אך לא נשאל על הסיכונים אינו חייב לגלותם הינה שאלה אקדמית.
¨ ¨ אומנם יש לרופא שק"ד בהתחשב במצב הרגשי ורמת ההבנה (אינטיליגנציה) של החולה. אולם אין ספק שבמקרה זה אין הדבר רלוונטי שהרי מדובר בהורים מבינים.
¨ ¨ יש להתחשב ביחסי האמון רופא-חולה ולשאלה אם היתה התייחסות מפורשת להסכמה אך אלו אינם רלוונטיים כאן.
רלוונטי:
¨ ¨ עניין גילוי העובדות לחולה לפני ניתוח הוא סבוך ולכן אין לקבוע בו מסמרות.
¨ ¨ הנזק שנגרם לילדה הוא רציני ומתמשך ועל כן היה על הרופא להסבירו, לא רק כשתוצאה זו של נזק היא בלתי נמנעת
¨ ¨ רופא סביר היה מודיע לאם על הסכנות שבניתוח.
העתירה נדחתה
ע"א 3108/91 רייבי נ. ד"ר וייגל
אירוע:
1. 1. המערער סובל מפגם מולד בגב התחתון
2. 2. הסכים לטיפול בניתוח כפול ואכן נותח אך רק בניתוח אחד מטעמים רפואיים (בו הוסר חלק מחוליה), אך לא הועיל.
3. 3. הוחלט לבצע איחוי חוליות (הניתוח המתוכנן השני), ובמהלך הניתוח איתר המנתח (דר' וייגל) צלקת עבה ורחבה בשרירי הגב התחתון. הרופא סבר שהיא יכולה להיות הגורם לכאבי המערער, והחליט להסירה.
4. 4. תוך ההסרה פגע במעטפת חוט השדרה, ולאחר הניתוח החל המערער סובל מאי שליטה ב"סוגרים" (יציאות) ומאין אונות.
5. 5. תבע את הרופא במחוזי בעילות רשלנות ותקיפה - ונדחה. מכאן הערעור.
השופט שמגר קבע (אור ומצא הסכימו):
§ § ניתוח ללא הסכמה מראש מהווה תקיפה. אולם הסכמה יכולה להיות גם מכללא, לפי נסיבות העניין.
§ § הסכמה מכללא: אין כללים, ויש להתפתח ממקרה למקרה וע"פ נסיבותיו. יש להתחשב במכלול שיקולים, כולל נחיצות הטיפול, פרק הזמן שעמד לרשות הרופא, זכות החולה על גופו, שלום החולה, הסיכוי מול הסיכון הטמונים בטיפול הנוסף, ועוד.
§ § קיים ספק האם יש להחיל במדינת ישראל את הכלל האמריקאי לפיו מנתח רשאי לסטות מתכנון הניתוח המקורי ע"פ שק"ד עצמי סביר, גם אם לא מדובר בסכנה לחיי או לגוף החולה. זאת משום שזכות החולה על גופו ראויה להגנה.
§ § במקרה שלפנינו: הייתה הסכמה המפורשת רק לאיחוי החוליות ולא להסרת הצלקת. הסרת הצלקת אינה מחויבת לצורך ביצוע האיחוי, וע"פ עדות הרופא במנתח, ברור שציפה למצוא שם את הצלקת (כתוצאה מהניתוח הראשון) ואף סבר מראש כי ייתכן ויש לה חלק בכאבי המערער. אולם בכל זאת לא דיבר עדיין על כך עם המערער, ולא ביקש הסכמתו להסרתה; משמע - יכל להשיג הסכמתו מראש, ואף חשב על האפשרות, ובכ"ז לא עשה כן.
§ § הפראקטיקה הרפואית איננה ערובה להכרה בנחיצות או בכשרות פעולת הרופא, יש לה משקל לטובת הרופא, אך לא מכריע.
§ § הכלל במדינה: זכות החולה על גופו עומדת ראשונה במעלה, ואין להכיר בכשרות טיפול ללא הסכמה רק על-בסיס פראקטיקה רפואית אפילו פרקטיקה מוכחת. על הרופא להסביר לחולה את כל הסיכונים שאדם סביר היה רואה כחשובים לעניין הניתוח, ככל שידיעת הרופא מגיעה.
§ § ספק רב אם יש לקבל הכלל לפיו הסכמה לטיפול, כוללת מכללא גם הסכמה לטיפולים דומים או בעלי מטרה דומה, שלא הוסכם עליהם במפורש מראש. ככלל - יש לאפשר לחולה להחליט לבד אילו סיכונים מוכן לקחת על עצמו.
§ § במקרה דנן: הניתוח הנוסף שונה במהותו מהמתוכנן, נעשה ללא הסכמה. הניתוח לא נדרש להצלת חיי החולה או מניעת סכנה מהותית לו, ואף סיכויי ההצלחה שלו נמוכים משמעותית מסיכויי ההצלחה של ניתוח האיחוי שתוכנן, בעוד שהסיכון לפגיעה עצבית בו גבוה פי כמה, משמע - תקיפה.
§ § אבחנה: בין כירורגיה נוספת שהצורך בה מתעורר רק במהלך או עקב ההליך הניתוחי שהוכן מראש ושעליו הוסכם, לבין ההליך שהיה ניתן לדעת על הצורך בו מראש, ובהתאם - להשיג הסכמה (או אי הסכמה).
§ § הפרשנות הראויה לטופס הסכמה לאור בדבר זכות האדם על גופו (עקרון היסוד) הינה מצמצמת. רק פעולות חיוניות יוכרו כמותרות ללא הסכמה.
§ § המבחן: מבחן הרופא הסביר בעת הניתוח, ולא החכם שלאחר מעשה. לא כל טעות מהווה התרשלות, ולא כל נזק גורר אחריות משפטית של הרופא לנזק.
§ § במקרה דנן: הרופא גם התרשל וגם תקף. הרשלנות הינה בבחירת הטכניקה בה השתמש להסרת הצלקת. לכאורה אף קיים קש"ס בין הרשלנות לנזק, ומכאן שנטל הראיה לסתור עובר לרופא. בכיוון שלא סתר - יישא באחריות.
הכרעה: הערעור התקבל - גם תקיפה וגם התרשלות.
תקיפה רפואית
עובדות האירוע:
המערערת לקתה במחלת עור (מאסטוציטוזיס), עברה בדיקות בביה"ח ונקבע שאין ראיה לקיום סכנה פנימית בגלל המחלה (הפרשת רעלנים מהכבד לתוך מערערת הדם)
באחת מהבדיקות נתגלה גידול שפיר בכבד, והוחלט להסירו. והמערערת חתמה על טופס הסכמה לניתוח.
בניתוח עצמו התגלה שהגידול גדול משסברו, וכי יש גידול נוסף בצד השני של הכבד. תוך כדי ניתוח הוחלט לבצע התערבות כירורגית מוגבלת בגידול הקטן. בגידול הגדול הוחלט לבצעה רק קשירה של כלי הדם המוביל אליו בכדי שיצטמק עם הזמן, ולא לכרות אותו בשל קרבה מסוכנת לוריד ראשי. הכל בוצע בהתאם והניתוח הסתיים כמצופה.
המערערת התאוששה באופן תקין, אולם 24 שעות לאחר מכן נכנסה להלם חריף, סבלה דום לב ודום נשימתי. הרופאים ביצעו החייאה, שהצליחה. אולם אלו גרמו נזק מוחי קבוע (בשל אי ספיקת דם למוח). המערערת נכנסה ל"קומה" עמוקה, ונמצאת במצב זה מאז. ואינה מקבלת טיפול לשיפור מצבה (מלבד אינסולין זונדה וכו').
במחוזי נטען כי הפרוצדורה שננקטה הייתה שגויה, וגרמה לשחרור רעלנים מתאי הכבד (שלא קיבלו דם בשל הקשירה), אלו הגיעו למחזור הדם, וגרמו את ההלם ודום הלב, שהביאו למצבה.
המחוזי דחה את התובענה. אולם קיבל את הטענה בדבר קיום §41 לחוק ("הדבר מדבר בעד עצמו…"), אך קבע כי המשיבה עמדה בנטל הראיה לשלילת רשלנותה, כי שינוי הפרוצדורה במהלך הניתוח היה מחויב המציאות, ודבר בחירתה לא נבעה מחוסר מיומנות או מרשלנות הרופאים.
נקבע כי לא הוכח שההלם נגרם בשל הפרשת רעלנים כאמור, ולא הוכח כי היו רעלנים כאלו - משום שלא נמצאה ראיה לקיום הדרגה המוחמרת של המחלה
נקבע כי הסיכון להפרשת רעלנים מהכבד לא הוסבר למערערת, משום שע"פ הנתונים שהיו בידי הרופאים לא היה צפוי או ריאלי, ולכן לא היה צורך להסבירו. מצד שני כן הוסבר למערערת כי שיטת הסרת הגידול תיקבע ע"י הרופאים במהלך הניתוח עצמו (כלומר לאחר החיתוך, כשהמערערת כבר מורדמת) והיא הסכימה לכך.
על הממצאים והמסקנות הוגש הערעור
שופטי הרוב: בייסקי + ד' לוין - דוחים את הערעור
אין להתערב בקביעות עובדתיות של הערכה המקורית ואף אין לבודקן מחדש, אלא אם נראה שהן מוטעות באופן בסיסי, בלתי הגיוניות, בלתי סבירות או נעדרות תשתית ראיתית מספקת.
אין להתערב בקביעות גם לגבי אימוץ דעה מקצועית אחת (מתוך מספר דעות סותרות) ע"י הערכה המקורית, כל עוד לא נראית הדעה שאומצה כחסרת שיקול מקצועי או רשלנית. נכון הדבר במיוחד בתחומי הרפואה, תחום בו רב הנסתר על הנגלה, ויש דעות סותרות למכביר.
המבחן לרשלנות רפואית הוא מבחן הרופא הסביר בשעת הניתוח עצמו, ולא מבחן חכמים שלאחר מעשה (ע"א 280/60 פרדו נ' פלדמן). לא כל טעות מהווה רשלנות, רופא עשוי ורשאי לטעות, בעיקר כשמדובר בבחירת אופציה אחת מתוך מספר אופציות. שכולן מוכרות כתקינות ואפשריות ע"י מדע הרפואה.
חובת הרופא היא לפעול באופן סביר - בדרך רפואית מוכרת ומקובלת, על-בסיס שיקולים סבירים, ועל-בסיס המידע הרפואי והנורמות המקצועיות הקיימות באותה עת, והכל ברמה המקובלת.
במקרה דנן קובעים שאין פסול בפעולת הרופא. בשעת הניתוח בוודאי שלא היתה לו סיבה לחשוב שהמערערת חולה בדרגה החמורה של המחלה. וגם אם ידע, חלוקות הדעות בשאלה האם הכריתה היתה פחות מסוכנת, לאור קירבת הגידול לוריד הראשי.
גם במידה וטעה הרופא הטעות הינה סבירה, משום שלא נבעה מהתעלמות או מחוסר שק"ד, אלא דווקא משקילת הסיכונים לחולה שהיו ידועים לו באותו שלב.
בהסבר לחולה הרופאים עמדו בחובתם. הם הסבירו לחולה את כל אשר היה צריך (ללא פרטים שעלולים היו להכניסה לחרדה שתמנע את הניתוח. אומנם לא הסבירו על הסיכוי להפרשת רעלנים כאמור, אולם זאת משום שבעצמם לא צפו אותו (בהעדר ראיה לקיום דרגה חמורה של המחלה אצל המערערת). לכן אף אין פסול את מעשיהם בעניין זה.
השופט בייסקי מוסיף שממילא החולה הדיוט בנושאים רפואיים סבוכים (בד"כ), ואין הוא מסוגל להבין את ההבדלים בין שיטת הניתוח, טיבו, או הסיכונים הרפואיים הגלומים בו.
שופט המיעוט: בן יאיר מקבל את הערעור
המבחן להפרת חובת הזהירות של רופא כלפי חולה הוא סטנדרד רפואי סביר בעת המעשה. ניתן לקבוע ממצאים גם על-בסיס עובדות שהתגלו אחרי המעשה ("חכם שלאחר מעשה…")
במקרה דנן: הוכח קשר בין הפרשת רעלנים מהכבד לדום הלב ולנזק המוחי. הרופאים יכלו לערוך עוד 2 בדיקות לפני הניתוח על-מנת לוודא האם חולה בדרגה החמורה של המחלה –אולם לא עשו, ולכן חייבים ברשלנות רפואית.
מרחיב את §41: ניתן להעביר הנטל לא רק על-בסיס §41, אלא גם אם התובע יכול להוכיח מעשה/מחדל של הנתבע שהיה בהם כדי להזיק לו, וכן סבירות גבוהה שאלמלא מעשה/מחדל זה לא היה נגרם הנזק - ואז הנטל עובר לנתבע, להוכיח כי לא עשה אותו מעשה/מחדל, או לשלול ק"ס בינו לבין הנזק שנגרם. על אחת כמה וכמה כאשר הידע על המקרה, מצוי כולו או רובו בידי הנתבע, יש להטיל עליו הנטל להוכיח כי לא התרשל. קביעתו מאפיין לגישתו כלל שיש להחיל במקרי רשלנות רפואית, בשל יתרון הידע של הרופאים.
במקרה דנן: קובע שהנטל היה על הרופאים, לשלול את הקש"ס בין התרשלותם בכך שלא ביצעו את 2 הבדיקות הנוספות לבין הנזק שנגרם. ומשום שלא שללו את הקש"ס חייבים.
תקיפה: ניתוח ללא הסכמה מהווה תקיפה. הסכמה ללא מידע מלא על כל הסיכונים שאדם סביר בנסיבות העניין היה מייחס להם חשיבות איננה מהווה הסכמה לעניין זה. כלומר המערערת חתמה על הסכמה ללא ידיעה מלאה על הסיכונים, ולכן התקיימה כאן עילת התקיפה.
ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה
לפני השופטים מ' לנדוי, י' כהן, מ' שמגר
עובדות: המערערת (אשה בת 66) נפגעה ע"י צד ג' (רוכב אופניים) ותובעת את העיריה על שלא העמידה פקחים. הערעור סב על שאלת אחריותה של עירית חיפה, שבבעלותה הגן הציבורי.
הטענות: 1. הפרת ח"ח.
2. רשלנות.
השופט שמגר: כפי שהנני מבין את גירסת המערערים, הרי הפרת ח"ח התבטאה במקרה דנן בכך שהעיריה לא קיימה את חובתה לפי פקודת העיריות, לפקח על הגן ואת חובתה לפי פקודת התעבורה, לפקח על קיום איסור, שהובא בתמרורים אותם הציבה. הרשלנות התבטאה, אליבא דמערערים, בכך שהעיריה לא נקטה בכל האמצעים כדי למנוע את המצב המסוכן שנוצר בגן כתוצאה מן הרכיבה על אופניים.
הכרעה:
· · לעניין הפרת ח"ח: מדובר בחובה ציבורית או בהגדרה חלופית מדובר לפי לשון החיקוק שטוענים להפרתו בסמכות ולא בחובה. זאת מתוך פרשנות והתחקות אחר כוונת המחוקק.
· · לעניין רשלנות: קיימת חובת זהירות של העירייה לעוברים בגן; ראשית כבעל מקרקעין. הגדרת החובה : האם עליו לדעת שיכול שיגרם נזק... מכן שקיימת חובת זהירות.
השופט שמגר: אם פלוני המבקר בנכס אכן יינזק בשל תוצאותיה של הסכנה, הרי רואים את המחזיק בנכס כמי שהפר את חובת הזהירות, שהוא חב למבקר והמוטלת עליו מכוח החוק ; והיפוכו של דבר, אם נגרם למבקר נזק עקב אירוע שלא היה יוצא-דופן לגבי אותו מבקר, הרי אין יסוד לתביעה בעילת רשלנות נגד המחזיק כי הלה לא יכול היה לצפות לתוצאה ולראותה מראש, אלא רשאי היה להניח שפלוני המבקר בנכס יישמר מפניה.
הפרת חובת הזהירות:
קיים סיכון: האם ננקטו האמצעים הסבירים
קביעת הסבירות היא עניין של שיקולי מדיניות:
1. 1. תועלת המעשה האמצעים שנדרשים למנעו מול הנזק שבו. (הכרה בנוסחת Hand )
2. 2. לעניין תוחלת הנזק מול עלות מניעתו; נקבעה עלות ידועה כאשר מעבר לה לא תוטל אחריות שתהא גדולה מן הנזק שיגרם לחברה.
3. 3. יש להביא בחשבון את שיקולי הקופה הציבורית. ולקבוע שאין זה סביר להוציא יותר ממה שהעירייה כבר הוציאה.
זילברג,לנדוי,כהן
עובדות המקרה:
§ § המשיב הואשם בבעילת נערה בת 16 וחצי. המחוזי זיכה אותו כי היתה לו סיבה להאמין שהיא בת יותר מ- 17.
§ § המערערת ילדה בת למשיב ותבעה ממנו מזונות ופצויים על הפרת הבטחת נישואין.
§ § בימ"ש קמא פסק פצויים לבת ודחה את תביעת המערערת כיוון שנבעלה בהסכמה. ביהמ"ש מצא שלא היתה תרמית.
השאלה המשפטית (בערעור): האם הסכמתה של המערערת להיבעל חוסמת בפניה את הדרך לתביעת הפיצויים בגין תקיפה – הערעור נדחה
הכרעה
השופט כהן (מיעוט)
1. 1. כאשר באים לשקול אם מן הדין להחיל את הכלל שאין הסכמה לדבר עבירה הופכת את המעשה לכשר, יש להשוות בין העוולה האזרחית לעבירה הפלילית. יוצא שבשתיהן אלמנט העדר ההסכמה הוא יסוד חשוב לצורך אחריות.
2. 2. כיוון שניתן לחייב בגין תקיפה פלילית גם אם ישנה הסכמה מצד המותקף, מקל וחומר שניתן לחייבו בעוולה האזרחית המתאימה.
3. 3. הסכמתה של המערערת לבעילתה אינה מכשילה את תביעתה בשל תקיפת המשיב. מעשה הבעילה עצמו היה פשע שנוגד את תקה"צ ונעשה ע"י המשיב לתענוגו גרידא.
4. 4. אין הכלל "מעילה בת עוולה" חל על תביעות בנזיקין כלל ועקר אלא על תביעות חוזיות ותביעות מן היושר. אצלנו הכלל הוא שאין עבירתו הפלילית או מעשהו הבלתי-חוקי של הניזק מסכל תביעה בנזיקין.
5. 5. אם לא היה במעשה הבעילה משום עבירה פלילית והאשה שנבעלה הסכימה להבעל והיתה כשירה הרי אין למדינה עניין במעשה כזה לא מבחינת תקה"צ ולא מבחינת פצוי הפרט. אבל, אם היה במעשה עבירה פלילית כי אז המעשה טעון תיקון וסעד. מן הדין שתקה"צ יבוא על תיקונו בהליך פלילי והיחיד יבוא על ספוקו ע"י העוולה האזרחית של תקיפה.
6. 6. ההסכמה האמורה לעניין תקיפה היא הסכמה שיש בעיני החוק להפוך מעשה אסור למותר וכזו לא היתה כאן.
קביעתו (מיעוט): המערערת זכאית לפצויים מן המשיב בשל התקיפה.
השופט זילברג (רוב)
1. 1. הערכאה קמא לא קבעה ממצא לגבי גיל המערערת ולכן יקשה לקבל את טענתה כי בעילתה מרצון שווה לאונס בהעדר ממצא לגבי גילה בשעת מעשה.
2. 2. קובע שיש לדחות את הטענה משלושה טעמים:
¨ ¨ עקרון Restatment לפיו תובעים פוגע בתחושת הצדק ובתקה"צ;
¨ ¨ גם אם נקבל את הגישה דלעיל אין זה מחויב המציאות כי בארץ יוטלו פיצויים;
¨ ¨ בעילת נערה המסוגלת להסכים והסכימה לאו תקיפה היא לעניין העוולה האזרחית.
3. 3. לפי הכלל מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, החל גם בדיני נזיקין, יוצא כי אם אשה הסכימה הרי אינה יכולה לתבוע פיצויים כיוון שיחסים מחוץ לנישואין הם מעשה בלתי מוסרי הן כלפי הגבר והן כלפי האשה.
השופט לנדוי (רוב)
1. 1. יש להתעלם ממצאי המשפט הפלילי שהתנהל נגד המערער כי אלו אינם קבילים במשפט האזרחי.
2. 2. כהן יוצר פיקציה באשר הוא הופך הסכמה כהגדרתה "ללאו-הסכמה" ע"י יצירת הסכמה לצורך החוק הפלילי במנותק מהסכמה כפשוטה.
3. 3. אם המחוקק מצא צורך לסייג מגע מיני עם בנות עד גיל 17, יש להניח שעשה כן כדי להגן עליהן בפני יחסי בוסר.
4. 4. כאשר נערה תמימת נפלה קרבן לגבר שפיתה אותה, תשמר לה זכותה לתבוע פיצויים אם באמת הסכמתה לא היתה הסכמה.
5. 5. לעומת זאת, כאשר נערה בת פחות מ- 17 מתמסרת לגבר מרצונה מתוך ידיעה והסכמה מלאה, אם כי בקלות דעת, זו אינה ראויה לפרס בדמות פצויים בגין תקיפה.
יש לדחות הערעור על כל סעיפיו.
לנדוי, זוסמן, אגרנט, כהן וברנזון
אירוע: המנוח נהרג בת"ד, בעקבות אירוע שבו משאית הנהוגה ע"י המע' לא הצליחה לבלום (בשל ליקוי במעצורים), פגעה במונית מאחור, וזו עפה קדימה לתוך הטנדר שבארגזו ישב המנוח, שעף מהרכב ונהרג. הבלמים טופלו במוסך עובר לתאונה ועברו בקורת משרד הרישוי. בבדיקה לאחר התאונה התברר כי אחד מצינורות הבלמים נקרע כי לא הורכב נכון - לא נקשר לשלדה, ועקב כך השתפשף בדיפרנציאל, נשחק לאט, ונקרע בסוף. נקבע שהנהג לא התרשל בנהיגתו, מכיוון שלא היה מסוגל לבלום.
השאלה - האם התרשל באי גילוי ההרכבה הלא נכונה, לאור העובדה כי 23 יום לפני התאונה הביא את המשאית לטסט, לאחר שהוכנה לכך במוסך. בטסט התגלה פגם בצינור אחר, זה תוקן, ואח"כ עברה המשאית טסט, כולל בדיקת "חיבורי בלמים". הוכח שמיקום הצינור מחייב העמדת המשאית על בור, ולכן הליקוי חבוי מבחינת הנהג.
בתביעה: הנתבע טוען שאם מישהו אחראי - זה המוסך ו/או מכון הרישוי; המחוזי קיבל טענתו זו.
בערעור (עליון) נהפכה ההחלטה - נקבע כי המע' הוכיחו 3 תנאי §41, לאמור:
1. אי ידיעת הנסיבות שגרמו לתאונה; 2. שליטת הנתבע בחפץ שגרם לתאונה; 3. הסתברות שהנזק נגרם עקב רשלנות הנתבע. מכאן - הנטל להוכיח כי התנהגותו כדין עבר לנתבע, ומכיוון שלא הוכיח שעשה כל שסביר לעשות על-מנת להבטיח תקינות רכבו, נמצא כי הינו אחראי וחייב לפצות. בשופט ברנזון גם קבע כי הנתבע טען "תאונה בלתי נמנעת", ועליו הנטל להוכיח, ומשלא עשה כן אחראי וחייב לפצות.
הד"נ נוגע לשאלת §41 - "הדבר מדבר בעד עצמו" בשאלה האם הוכחת תנאי §41 מעבירה "נטל הוכחה" לנתבע, או רק מחייבת אותו לתת "הסבר" [ללא הוכחה] לנזק?
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
מקור הכלל הינו בפסיקה הבריטית, ולכן מנוסח ע"פ תנאי המקרה שיצר אותו.
מהותו - שכל ישר: אם לפי נסיון החיים נראה על פני הדברים שהייתה רשלנות של הנתבע, התביעה לא תידחה רק משום שהתובע אינו יכול להוכיח כיצד קרה הנזק, בשל אי ידיעת הנסיבות ושליטה של הנתבע בגורם הנזק.
מטרת הכלל הינה להשוות בין תובע שיודע הנסיבות לתובע שאינו יודע אותן, אך אין משמעות הדבר שבהתקיים §41 עובר נטל ההוכחה לנתבע. כמו כל נתבע רגיל, חובתו לתת הסבר סביר שיראה על חוסר התרשלות מצידו. שאם לא כך יצור הדבר אפליה בין סוגי תובעים, וזה אינו רצוי ואינו מוצדק.
האבחנה: בשלב ראשון על התובע הנטל להראות רשלנות לכאורה של הנתבע. אז מועבר הנטל לנתבע - "נטל הראיה", לתת הסבר המראה על אי התרשלותו, ולא נטל ההוכחה - החובה לשכנע את ביהמ"ש. המשמעות - אם המצב בסוף הדיון מאוין התביעה תידחה, כי נטל ההוכחה עדיין על התובע. רק אם לא הביא הנתבע כל הסבר הגיוני היכול להוביל להעדר רשלנות מצידו, רק אז תתקבל התביעה נגדו.
כלומר משהוכחו תנאי §41, חובה על הנתבע לתת הסבר סביר והגיוני ששולל אחריותו לנזק, אך אין עליו חובה להוכיח את אותו הסבר - הנטל עדיין על התובע, לסתור את ההסבר ולהוכיח את רשלנות הנתבע. באם לא העמיד הנתבע הסבר כאמור, או אם פסק ביהמ"ש שההסבר אינו סביר/הגיוני - הנתבע הפסיד. חובת ההסבר המוטלת על הנתבע תהא חמורה יותר ככל שהעובדות שהביא התובע מצביעות ביתר תוקף על רשלנות לכאורה של הנתבע.
§41 אינו המצב היחידי בו יוטל נטל ההסבר על הנתבע, לאור ראיות נסיבתיות המהוות הוכחה לכאורה.
§41 והכלל שהוא מגלם אינם רלבנטיים להכרעת הדין - שאז כבר התגלו כל העובדות, ואין עוד מקום לשאלות נטל הוכחה או הסבר, אלא - האם ע"פ העובדות שהתגלו היתה או לא היתה רשלנות?
התזמון לבירור קיום תנאי §41 - בסוף פרשת העדויות של התובע, אם מתעורר ספק לגבי הוכחת רשלנות הנתבע, יכול ביהמ"ש (על-בסיס בקשה) לשקול קיום תנאי §41 כדרך להעביר חובת מתן הסבר כאמור לעיל לנתבע, על-מנת למנוע מצב של דחיית תביעה בשל העדר הוכחות לכאורה. אמנם הבדיקה נעשית בתום המשפט, ע"י השופט ובראיה לאחור, אך זהו המועד בזמן אליו צריך השופט להסתכל.
במקרה דנן: התנאים הוכחו ע"י התובעים. מכאן - חובת הנתבע להסביר כיצד הוא אינו אחראי ברשלנותו לפגם במשאית. מדובר בחובה חמורה, שכן הרשלנות עצמה חמורה, ונראה על פני הדברים שהנתבע אחראי לה. בהתאם - עליו להראות אילו אמצעים סבירים נקט על-מנת להבטיח תקינות הרכב, וכגודל הסכנה כך חומרת האמצעים. הנתבע לא נתן הסבר כאמור, ומכאן - לא הצליח לאזן המאזניים, ובהתאם - אחראי בנזיקין וחייב פיצוי.
סיכום: ההבדל לגישת השופט לנדוי בין העברת נטל שכנוע להעברת נטל ראיה בלבד, הוא בכך שבהתקיים תנאי §41 והעברת נטל הראיה בלבד, במצב מאוזן הנתבע עדיין זוכה מחמת הספק. מעשית - לא הבדל גדול במיוחד...
השופט זוסמן: מסכים עם לנדוי.
השופט אגרנט : מסכים עם התוצאה, אך חולק על ההנמקה. אגרנט מאמץ את דעת ברנזון בערעור המקורי, ומסכים כי אם בסוף הדיון התגלו כל העובדות הרלבנטיות, אין עוד מקום לכלל שב§41, ועל ביהמ"ש פשוט לקבוע אם הייתה רשלנות מצד הנתבע אם לאו.
תנאי §41: פחותים מהוכחת רשלנות ממש (מאמץ את הגדרת לנדוי לתנאים) אין בהם הוכחה מספקת להטלת רשלנות על הנתבע, אך מאידך גם מונעים דחיית התביעה בשל אי הוכחת דבר ולו לכאורה.
תזמון בדיקת תנאי §41: אם בסוף המשפט לא התלבנו מספיק עובדות לקביעת רשלנות באופן פוזיטיבי, ואם טען התובע ואף הוכיח קיום תנאי §41 הנ"ל, אז יבדוק ביהמ"ש כחלופה האם התקיימו תנאי §41 הנ"ל, על-בסיס כל העובדות והראיות שהובאו במהלך המשפט, ואם כן - להלן:
תוצאת הוכחת תנאי §41: נטל ההוכחה (ולא רק הראיה) עובר לנתבע. משמע - אם לא הצליח להוכיח ביותר מ51% שלא התרשל - חייב בנזיקין. הפיכת נטל הראיה באופן מוחלט.
ההבדל בין הגישות מתאפיין במקרה בו המאזניים מאוזנים בסוף המשפט: ע"פ לנדוי הנתבע זכאי, וע"פ אגרנט - חייב.
כעקרון נטל השכנוע לרוב לא עובר מצד לצד, אך יש חריגים (כמו במקרה דנן) בד"כ - הנטל מועבר ע"י חזקות.
חזקות: 3 סוגים:
1. 1. חזקות חלוטות מן הדין - כמוהם כחוקים, ואין להתעסק איתן.
2. 2. חזקות עובדתיות - כאשר השכל הישר ונסיון החיים מאפשר - אך לא מחייב - הסקת מסקנה עובדתית מסוימת מסט עובדות נתון, ע"פ שק"ד השופט.
3. 3. חזקות משפטיות נסתרות - חזקה הקבועה בדין, והמחייבת הסקת מסקנה Y אם הוכחה עובדה X, אלא אם נסתרה החזקה, והנטל הראייתי - על המבקש לסתור. משקל הנטל - ע"פ החזקה, יכול שיהיה רק נטל ראיה, ויכול שיהיה נטל הוכחה מלא, והכל - לפי מטרת החזקה והרציונל מאחוריה.
אסכולות לעניין §41 וכלל "הדבר מדבר בעד עצמו":
1. 1. חזקה עובדתית, שאם הוכחו תנאיה - רשאי אך לא חייב ביהמ"ש לחייב הנתבע ברשלנות.
2. 2. חזקה משפטית נסתרת, אשר משהוכחו תנאיה עובר הנטל הראייתי לנתבע, אך אין עליו חובת הוכחה ממש (גישת לנדוי).
3. 3. חזקה משפטית נסתרת, אשר משהוכחו תנאיה עובר נטל ההוכחה ממש לנתבע, ועליו לשכנע ביותר מ51% על-מנת לסתור אותה (גישת אגרנט).
אגרנט סבור כי גישתו של לנדוי בעייתית משום שאם על הנתבע רק לספק הסבר הגיוני שישלול רשלנותו, הרי עשה זאת בכך שהראה כי הפגם חבוי מעיניו, ועל המוסך ו/או מכון הרישוי היה לגלותו. לכן - גם תוצאתית גישתו עדיפה.
הכרעה: פסה"ד שניתן בערעור נשאר על כנו, הן מבחינת התוצאה והן מבחינת ההנמקה.
ברנזון: מסכים עם אגרנט, ומבקש להבהיר - השלב בו על ביהמ"ש להחליט לגבי קיום תנאי §41 הוא בסוף המשפט, אבל - בניגוד למה שאמר בערעור - מקבל דעת אגרנט כי יש להתחשב בכל הראיות שהובאו, ולא רק באלו של התובע, אבל - רק כל עוד מתייחסות לתנאי §41, ולא לרשלנות גופא.
ח' כהן: מצטרף לאגרנט.
תוצאה: הוחלט כדעת אגרנט, 3 נגד 2.
עובדות המקרה: המערערים קנו דירה קורסת שהמשיבים היו אחראים לבניתה. המשיבים, חסרי ניסיון בבניה, בנו דירה באמצעות קבלני משנה שקיבלו הוראות ממהנדס ש"היה בא לבקר". המערערים קנו את הדירה מזוג שקנה אותה מהמערערים.
לנדוי:
השאלה העקרונית היא אחריותו של קבלן הבונה דירות למכירה. לפי המדרג הבא:
1. 1. האם המשיבים הפרו חובת מיומנות שמוטלת עליהם לגבי טיב הבניה שבוצעה על ידם?
2. 2. האם חייב קבלן שבנה בצורה רשלנית חובת פיצוי בנזיקין כלפי צד שלישי (שאיננו קונה הדירה ממנו) על נזק שנגרם עקב הרשלנות?
3. 3. במידה שכן, האם מוגבלת חובת הפיצוי לנזק מוחשי לגוף או לרכוש או שהדבר כולל גם נזק כספי (הוצאות תיקון פגמי הדירה)?
אין סיבה להבחין בין יצרן של סחורה שאחראי עד הצרכן האחרון לבין "יצרן" של בית כלפי השוכנים בו או כלפי המבקרים בו.
נדרש להוכיח:
· · רשלנות
· · קירבת הרשלנות לנזק
· · השתייכות התובע לסוג האנשים המוגנים, אשר לגביהם ניתן היה לצפות מראש את תוצאת הרשלנות
· · שהיצרן היה צריך לצפות שהמוצר לא ייבדק בשנית לפני הגיעו לניזוק
הכרעה בגין נזק כלכלי: מקבל את הלכת ויינשטיין. כלומר אין סיבה להבחין בין נזק לגוף לבין נזק כלכלי. אולם קובע כי לעיתים הצורך לפצות על נזק גוף גלוי יותר מהצורך לפצות על נזק כלכלי.
שיקולי מדיניות (איזון אינטרסים בהכרעה): השבת הנזק לניזוק מחד, והחשש שהרחבה יתרה של חובת הפיצוי תטיל מעמסה כבדה מדי על המו"מ בין אנשים מאידך.
בפס"ד – אין סיבה לשחרר את הקבלן הרשלן מחובת הפיצויים מכיוון שפעולתו נובעת ממטרות רווח, הקבלנות שלעצמה הינה נפוצה מאד במדינה ואין זה סביר לדרוש מהקונה לבדוק את טיב הבניה והוא נדרש להסתמך ברוב המקרים על הקבלן.
נזקים כספיים נוספים (3 לעיל): מן הראוי שכל הקונים יקבלו ביטוח נגד הסיכונים, ע"י הטלת חובה גם על נזקים כלכליים שהיו דרושים כדי לתקן פגמים נסתרים שהיו מסכנים את גוף הצרכנים לולא תוקנו.
בצריך עיון: האם מתקיימת עילת תביעה גם לבעלים שאינם מחזיקים בדירה.
הלוי: מסכים וקובע כי נראה שאחריות קבלן אינה מוגבלת ליחסים חוזיים אלא קיימת עקרונית כלפי כל העולם והחידוש היחיד הינו בפיצוי על הוצאות מניעה כספיות של נזקים (להבדיל מהפיצוי המקובל על נזקי גוף ורכוש).
הערעור התקבל
ע"א 470/87 אלטורי נ' מדינת ישראל
עובדות המקרה: בהיות המערערת תינוקת כבת 4 קיבלה חיסון משולש נ' צדפת, קרמת ושעלת. כעשרה ימים לאחר מכן אושפזה עם סימני לאנציפלוטיס, בדיעבד נגרם לה נזק מוחי ובגינו. מכן התביעה ברשלנות במתן הסיכון
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה
מצא:
· · במקרה דנן אין לומר שבמתן חיסון יש משום התנהגות רשלנית במשמעות הקבועה ב§35 לפקודת הנזיקין שכן הסכנות לבריאות הציבור הטמונות בהימנעות ממתן החיסון הינן גדולות וכבדות לאין ערוך מן הסיכון המזערי הכרוך בשימוש התרכיב המצוי. כמו-כן הנזק הכרוך בשימוש בתרכיב מעולם לא הוכח בראיות מעבדתיות. כל שניתן לקבל הוא שביחס לחומר החיסון המצוי קיים חשד שבמקרים נדירים (בשכיחות של 1:310,000) עלול הוא לגרום נזק למחוסן
· · במקרה דנן, אין מדובר פרטנית במתן טיפול לחולה מסוים בשל מחלתו המוגדרת, אלא במתן חיסון המוני לכלל הילדים הבריאים במטרה לחסנם מפני סכנותיה של מחלת ילדים קשה
· · אין ההורים כשירים, וממילא אינם נדרשים לגבש החלטה פרטית, באם ראוי להזקיק את ילדם לחיסון.
· · הסיכון הכרוך בקבלת החיסון קיים עקרונית, אולם הינו רחוק ונדיר ביותר בעוד שתועלתו וחיוניותו של החיסון לבריאות הילד אינם מוטלים בספק.
· · בנסיבות כאלה חייבת המדינה להתריע בפני ההורים מראש מפני סיכון כה רחוק אינו בבחינת דין רצוי, שכן יש בכך כדי לזרוע בהלה בקרב הורים רבים. בעצם בכך לאצץ את ההורים לקבל את ההחלטה הנוגעת לבריאות ילדיהם באופן פרטי, כשאין ברשותם את הכלים הדרושים לגיבוש החלטה זו.
העובדות האירוע:
המערער הורשע במחוזי בהחזקת סמים שלא כדין (שש שנים). בעקבות ניתוח שבוצע בו שלא בהסכמתו מחשש לחייו בשל חבילות הסמים שבלע, נמצאו החבילות והוסרו מקיבתו.
השאלה לדיון: האם חפץ המתגלה במהלך ניתוח שנעשה לצורך הצלת חיים ללא הסכמה ובניגוד לרצונו יכול להוות ראייה קבילה במשפט.
הפסיקה:
השופט בך
1. 1. לשאלה מתי מותר לבצע ניתוח באדם בניגוד לרצונו כאשר הרופא משוכנע בצורך להצלת חייו, מוכרים מספר חריגים לכלל שאין לפגוע בשלמותו הגופנית של אדם ללא הסכמתו: השופט מונה את קביעת הפסיקה האנגלית/אמריקאית בעניין היוצאים מן הכלל, כלל אשר קובע כי האדם הוא שליט על גופו.
א. א. כאשר המטופל אינו בהכרה או אינו מסוגל בשל סיבה אחרת לקבוע עמדה עצמאית בעניין הניתוח או לתת ביטוי לרצונו ובמקביל אין אף אדם מוסמך אחר היכול לתת הסכמתו לניתוח.
ב. ב. כאשר מסתבר לרופא כי המטופל ניסה להתאבד.
ג. ג. כאשר חייו של קטין בסכנה אולם ניתנים להצלה ע"י הניתוח אך ההורים מסרבים לטיפול ללא נימוק סביר.
ד. ד. כאשר מדובר בהזנת אסיר ששובת רעב (Leigh v. Ghadstone)
2. לפי פסיקת המחוזי לא ביצע הרופא במקרה זה עוולת תקיפה או מעשה הטרדה לפי חוק הגנת הפרטיות.
3. העקרון, גם בישראל, הוא שזכותו של אדם לא להיות מנותח. לפי §24(8) לפק' הנזיקין תהיה הגנה לנתבע אם עשה מעשה שסבור היה בתו"ל כי הוא לטובת התובע אך לא יכול היה לקבל את הסכמתו. במקרה דנן יכול היה הרופא לקבל את הסכמת התובע ולכן לא תחול עליו ההגנה לעיל.
4. למרות הכל אין מדובר במקרה דנן בתקיפה כיוון שסרובו של המערער להיות מנותח לא היה מסיבות רפואיות אלא בשל החשש להיות מואשם בעבירה פלילית של החזקת סם מסוכן.
5. דינו של אדם כזה שווה לדינו של המנסה להתאבד אשר הוכר כחריג לעקורון הפרטיות.
הכלל: כאשר נוכח הרופא שאין בידי החולה נימוק סביר כלשהו לסרובו להינתח ונראה שסרובו נובע משקולים הזרים לבריאותו, רשאי הרופא להתייחס אל החולה כאל מנסה להתאבד ולנקוט באמצעים להצלת חייו.
השופט בייסקי
1. 1. עקרון קדושת החיים והצלתם כערך עליון מצדיק שלא להצמד בנוקשות לכללים האוסרים להתערב בגופו של אדם שלא בהסכמתו.
2. 2. אין להסכים לעמדת בך בדבר זכותו של אדם לא להיות מנותח כעקרון מנחה.
3. 3. אין להסכים לעקרון כשמדובר בשעת דחק והניתוח נועד להציל חיי אדם או למנוע תוצאות חמורות לבריאותו, כאשר בלי התערבות כזו המוות המיידי הוא וודאי או הנזק החמור לבריאות לא יהיה ניתן לתיקון.
4. 4. עקרון זה שקול כנגד עקרון בעלות ואדונות האדם על גופו.
ע"א 506/88 שפר (קטינה) נ' מדינת ישראל
השופטים אילון מלץ ואריאל
עובדות המקרה: ילדה היתה חולה במחלה תורשתית קשה. עתרה בבקשה שלא יחברו אותה למכשירים כאשר היא תפסיק לתפקד. המחוזי דחה. מכן העירעור (בינתיים נפטרה הילדה והדיון נשאר לצורך צו עקרוני ולא מעשי)
השופט אלון:
ככלל מוטלת על הרופא החובה שבדין להעניק כל טיפול רפואי לחולה שבטיפולו. עם זאת, היקפה והגדרתה של חובל הרופא להעניק טיפול רפואי לחולה טרם הובהרו, והדין מכיר בנסיבות מתאימות, בזכותו של החולה לסרב לקבל טיפול רפואי, הפרת זכותו של אדם שלא ייפגע גופו שלא בהסכמתו מהווה עוולה נזיקית וכן עבירה פלילית.
שאלה נוספת אחת מבחינת החוק הקיים בישראל הינה: מה דינם של קטינים או של שאינם יכולים להביע את רצונם או את אי רצונם. בטיפול הרפואי.
אפוסטרופות של ההורים כוללת את הזכות לסרב לטיפול רפואי, אף אם הסירוב עשוי להוביל למות הקטין, אך בסירוב כגון זה זקוק הוא לאישורו של ביהמ"ש. סמכותו של ביהמ"ש לתת אישור זה נובעת מהוראות §8 לחוק הכשרו המשפטית ו§44 לחוק.
מטעם זה גופו חייב אף הרופא המטפל לפנות לביהמ"ש לקבל אישור לא לטפל בקטין. וחובה דומה עשויה לחול (במקרים מתאימים) גם על היומ"ש כאחראי על שלום הציבור.
העתירה נדחיתה
עובדות: עקב יעוץ גנטי רשלני נולד ילד בעל מום (מחלה תורשתית של האמא הועברה לילד). ברור כי אילו היעוץ הגנטי היה תקין (היו מאשרים בפניהם שקיימת אפשרות שהילד יפגע מהמחלה) היו ההורים בוחרים שלא להביא את הילד לעולם.
ערעור היועצת הגנטית: הערעור נדחה
השאלות המשפטיות:
1. 1. האם חייב היועץ הרפואי בחובת זהירות כלפי הילד בעל המום, כאשר האלטרנטיבה היא אי הולדתו של הילד.
2. 2. האם קיימת חובה כאמור כלפי ההורים שהסתמכו על היעוץ וקיבלו את ההחלטה בהתאם לכך.
הכרעה:
השופטת בן-פורת
1. 1. קיום הנזק - תנאי לכניסה לתחום הרשלנות; ניתן לומר שהולדת בעל מום, כשממול האלטרנטיבה שהילד לא יוולד בכלל היא נזק כמשמעו ב§2 לפקנ"ז. קיימים מצבים בהם עדיף לאדם אלמלא נולד (דוגמת - היתר הפלה) אולם לא כך היא כאשר מדובר בהמתת אדם חי.
v v בעיה מושגית בהקמת עילה כלפי מי שאינו קיים: כיוון מכיוון שהמועד הקובע הינו מועד יצירת הסיכון. הרי שהחובה קמה כלפי מי שעתיד להיפגע (צופה פני עתיד). מצב בו צפוי הילד להיוולד פגום צומחת כלפיו חובה מושגית אף אם לא נולד בזמן היווצרות העוולה.
2. 2. חובת זהירות מושגית (האם להטיל אחריות):
שיקולי מדיניות נגד (נדחו כולם):
א. א. חשש מריבוי תביעות כנגד הורים ואי הצדקת הפלייתם לטובה למול אדם זר (אם ההורים שוקלים להוליד בעל מום אז לא תקום עילה): נדחה! מכיוון שביתר הדינים של הפקודה אין חסינות להורה שגרם נזק לילדו (לאחר שנולד) בהקבלה אין מניעה להטיל אחריות על צד שלישי.
ב. ב. מעמסה (נטל) רב על כתפי יועצים (גנטים): נדחה! אחריות רופא (בנזיקין) היא כבדה (קשה) מטבעה אך קיימת. טעות מקצועית סבירה איננה רשלנות בכל מקרה, והקביעה האם הופרה חובת הזהירות תיקח זאת בחשבון.
ג. ג. "קריאה ליועצים להרוג את העובר": נדחה! היועץ צריך למסור את האינפורמציה להורים והם שיחליטו לבדם. היועץ אינו אחראי להחלטת ההורים.
ד. ד. קושי הערכת הנזק: קושי שאינו מצדיק אי מתן פיצוי. גובהו של הפיצוי יהיה כדי גובה הפוטנציאל שיגרום לבעל המום להעדיף את חייו על-פני אי קיומו.
ה. ה. חשש מריבוי תביעות של "נחותים" (דוגמת גזעים נחותים, ממזרות וכו') על רקע גנטי: לעניין גזעים נחותים הדבר במילא נוגד את תקנ"צ, ומעבר לכךאין זה עניין לרשלנות שהרי גם ללא יעוץ גנטי הורים שחורים יודעים שיוולד להם ילד שחור
מדיניות בעד:
א. א. שיהיה מי שיטפל בילד הפגום במקרה והוריו לא יכולים לדאוג לצרכיו (עקב מותם, מצבם הכלכלי או אי רצונם (נטישה)).
3. 3. חובת זהירות קונקרטית: הנזק הינו בר הוכחה יכולה להתקיים חובה קונקרטית.
גובה הפיצויים: מבקרת את ברק אשר קובע שהפיצוי הראוי יהא זה אשר ישיב את הילד למצב בו נולד ללא מום. בן-פורת קובעת כי האופציה הזאת כלל לא קיימת מבחינת הילד. הברירה היא בין לידה עם מום או אי-לידה. ולכן לא מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו.
קיימת עילה להורים: מכיוון שילד בעל מום, הוא דורש הוצאות נוספות מעבר לכל מצב אלטרנטיבי – לכן מתקיימת דרישת הנזק. בנוסף לכך קיימת עגמת נפש. התנאי שלא יקבלו ההורים פיצוי כפול.
ע"א 542/87 קופת אשראי נ. עוואד
עובדות המקרה: המש' חלפני כספים, ששילמו כספים תמורת צ'קים בנקאיים ע"ש המע'; התברר שהצ'קים מזויפים; תבעו את המע' בשתי עילות: שטרית ובעילת רשלנות;
המחוזי קיבל עילת הרשלנות וחייב המע'; מכאן הערעור.
השופט ד' לוין [לעניין "הדבר מדבר בעד עצמו" בלבד] -
המחוזי קיבל טענה זו, כי לא הוכח כיצד נעלמו או נגנבו הצ'קים מרשות המע'; כן קבע כי למע' לא הייתה ידיעה ברורה לגבי כיצד ארע שהצ'קים ניטלו מרשותה שלא כדין. בנוסף קבע כי לא הובאו ראיות להוכחת אמצעי הבטחון והשמירה שנקטה המע' ע"מ למנוע מקרים כאמור; מסקנת המחוזי מכל הנ"ל הייתה שההנחה כי רשלנות המע' גרמה להפצת הצ'קים המזוייפים סבירה יותר מאשר ההנחה כי נקטה בכל אמצעי הזהירות הדרושים, ומכאן - ע"פ הכלל שב§41 - נניח רשלנותה. מכיוון שההנחה לא נסתרה - חויבה המע' בנזיקין ע"ב רשלנות.
לוין קובע
א. הוכחת תנאי §41 מעבירה נטל השכנוע (ולא רק נטל הראיות) אל הנתבע (ע"ב הלכת נוימן).
ב. 3 התנאים המצטברים שעל התובע להוכיח ע"מ להכנס בגדר §41 הם:
1. 1. כי הנסיבות הממשיות שהביאו לגרימת הנזק אינן ידועות לו.
2. 2. כי הנזק נגרם ע"י רכוש שהיה בשליטה מלאה של הנתבע.
3. 3. כי מסתבר יותר שהנזק נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר בהעדר כל רשלנות מצד הנתבע.
כאן: תנאי 2 לפחות לא הוכח, וזה מספיק ע"מ לשלול תחולת §41 - הנזק נגרם ע"י מסירת הצ'קים ע"י גורם אלמוני למש', כאשר כבר לא היו בשליטת המע' כלל.
משמע: שליטת הנתבע ברכוש גורם הנזק נבדקת בעת המעשה גורם הנזק בלבד.
הכוונה בשליטה היא שליטה גמורה - מצב בו אין לייחס לאחר כל התערבות פעילה במצב העניינים שיכלה לגרום או לתרום לנזק שאירע. במקרה דנן יש גורם זר מתערב (הזייפן) שהשפעתו מרכזית, ולכן - תנאי 2 לא מתקיים, ו§41 לא חל.
אנלוגיה - למקרי אחריות יצרנים על מוצרים פגומים; כאשר הוכח "גורם זר מתערב" - נשללה אחריות היצרן.
ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי
לפני מ"מ הנשיא י' זוסמן, והשופטים ח' כהן, י' קיסטר
השאלה שהתעוררה במשפט זה, היא אם לפי המצב המשפטי בארץ ניתן לתבוע פיצויים בעילה של עדות שקר, בין בזדון בין ברשלנות, כאשר בגלל עדות זו ניתן, לדברי התובע, פסק-דין מוטעה גרם נזק לגופו של התובע, לממונו או לכבודו. וכן אם ניתן לתבוע פיצויים בעילה של קשירת קשר לעדות שקר.
השאלה המשפטית: האם ניתן להטיל אחריות ברשלנות בגין עדות שקר ואם לא ברשלנות האם מכח § 63 (הפרת חובה חקוקה).
הכרעה: לא ניתן לתבוע…
קיסטר: הכל בשיקולי מדיניות ללא טכניקה
לעניין רשלנות: קיימים שיקולי מדיניות רלוונטים לא לאפשר: הגנה על עדים, מניעת התדיינויות כפולות, קשיי הוכחה וחשש להצפת ביהמ"ש, קיום פיצוי אלטרנטיבי.
משמע : אין מקום להטיל אחריות ברשלנות, אמנם לא אנליטי (לעניין זהירות מושגית וכו') .
לעניין הפרת ח"ח: שוב שיקולי מדיניות.
ח. כהן: מעדיף להראות כי הדבר נובע מפרשנות ולא משיקולי מדיניות: לא ממש משנה
הפרת ח"ח: הסעיף הרלוונטי הוא חובה ציבורית ולכן אינו מקים חובה לעניין נזיקין.
ע”א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות נ' צבאח
עובדות: המשיבים קנו דירות אצל לקוח של בנק טפחות (מימון הבניה נעשה בין השאר ע"י ההבנק) שעסקיו היו רעועים. את ההלוואה לצורך רכישת הדירה לקחו (בצורת משכנתא) מבנק טפחות. חברת הבניין (הלקוח) התמוטטה משיבים לא קיבלו את הדירות.
התביעה המקורית - צבאח (הלווים) תבעו מהבנק כי:
1. 1. יחזיר להם את הכסף שכבר שלמו לבנק
2. 2. ימחל להם על יתרת חובם לבנק כנגד העברה שלהם לבנק את זכותם בדירות (שכאמור שוות פחות).
· · המחוזי קיבל את התביעה, על כך הערעור – הערעור נדחה
חובת זהירות מושגית: הערה: שאלה זו היא שאלה של שיקולי מדיניות[1][1].
טענות הבנק:
1. 1. לא יכול לדעת על מצב עסקיהם של לקוחותיו: טיעון של קשיים יישומים המטילים עליו עומס ניכר.
2. 2. על הבנק חל איסור של גילוי מידע. חובה זו נובעת מחובת הסודיות בינו לבין הלקוח. הפרתה יכולה לעלות כדי גרם הפרת חוזה.
3. 3. במידה ותוטל חובת גילוי הדבר יגרום לקושי יישומי ניכר לעניין המועד (שלב) ממנו תופעל החובה (בשלב אי פירעון התשלום הראשון, ברגע שהלקוח נכנס למשיכת יתר, איזה סדר גודל של חשבון מצדיק חובת גילוי) יש לבחון את השאלות הללו ולקבטע כללים מתאימים לפני הטלת החובה.
4. 4. העובדה כי התקשרות נשעת עם לקוח של הבנק אין בה כדי ליצור הסתמכות של הלווה לעניין מצבה הכלכלי של אותה חברה…
הכרעה (תקציר - שמגר):
חובת הסודיות מול חובת הנאמנות/הגילוי (המושגית)
סודיות: זוהי חובה שלא רק שקיים נגדה סעד חוזי אלא שהפרתה מהווה עוולה ניזיקית מכח חוק הגנת הפרטיות שמירה עליה היא אינטרס לאומי כלכלי.
נאמנות: היחסים שבין בנק ללקוח הם מהסוג המטיל על הבנק חובת אמון ברמה הגבוהה מיחסי אמון נדרשים בין צדדים רגילים לעסקה.
מאידך רמת הנאמנות משתנה בין מצבים עובדתיים שונים : סוג העסקה, סוג הפעולה הבנקאית וכו'.
§ § חובת הגילוי - היא נגזרת של חובת הנאמנות נוסף על חובת הגילוי הנגזרת מהיות הבנק ובלקוח צדדים לחוזה (§12(א) לחוק החוזים).
§ § היקף חובת הגילוי - ככלל לא חלה על פרטים הנוגעים למהות העסקה כיוון שכגורם מממן בד"כ אינו יודע את תוכן העסקה אותה הוא מממן. וגם אם יודע לא יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל לקוחותיו. שמגר מקבל את טענת הבנק לעניין זה בקשר לקיום הראיה של חובת הגילוי.
v v החריג: כאשר הבנק איננו רק גוף מממן ויש לו אינטרס מהותי בקיום העסקה נשוא ההלוואה. כך כאשר הבנק מייעץ ללקוח לפעול בדרך מסוימת. במצב זה רמת ההסתמכות של הלקוח עולה. כלל זה תופס גם כאשר הבנק אינו מייעץ אלא יודע את מטרת ההלוואה ויש לו אינטרס ברור בקיום העסקה.
הערה: ניסוח של כלל וחריג הוא בעייתי מהבחינה האנליטית ; לכאורה הכלל הוא שלילי (מושגית) ויש לו חריג חיובי (קונק') אנליטית דא-עקא שאם אנו שוללים קיום חובה מושגית כלל לא נגיע לבדיקה במישור הקונקרטי ולכן עלינו להנמיך את "רף ההפשטה".
קונקרטית: האם יש בנסיבות העניין חובת גילוי
כאשר יש לבנק אינטרס במימוש עסקה, שהיא אף חשובה מאוד ללקוח (קורת גג), קיימת חובת גילוי. אולם חובת הגילוי איננה בגן לא מצבה של החברה בה מתכוון הקונה להשקיע, אלא על עצם ניגוד האינטרסים של הבנק במצב זה. בדרך זו לאותת ללקוח שעליו לבדוק בעצמו (העברת חובת הזהירות).
q q הרחבה:
שמגר: מערכת היחסים בין בנק לבין לקוח ("ולדידי אף מי שאינו לקוח"(שמגר)) היא מערכת יחסים מיוחדת שנובעת מהאמון הרחב שרוחש הציבור כלפי מוסד זה. לבנק יש לעיתים מידע שאין לציבור הרחב והוא בעל אמצעים טכניים וכישורים מיוחדים.
כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים ללקוחותיו בעוד לנפגע אין יכולת דומה (הערה שלי: ניתן אולי לומר שעומד בפנינו טיעון מהסוג של "השוקל הטוב"). מכיון שהפרט סומך על הבנק הוא נוטה לא לנקוט אמצעי זהירות, כדי למנוע נזק אפשרי אפילו כשיש ביכולתו לעשות כן. מכוח מערכת יחסים זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות ביניהן חובת הסודיות וחובת הגילוי.
המהות הבנקאית:
(מתוך המאמר של פורת): לקוחות (ואף אילו שאינם לקוחות) נוהגים לתת אמון מיוחד בנציגי הבנק. הם אינם נדרשים לחוו"ד נוספת לפני שהם פועלים לפי עצתו. פקיד הבנק נתפס כאיש אמון הבקיא במלאכתו, ועיקר ייעודו לתת שירות מקצועי הוגן לכלל הציבור.
שמגר: (1) דוחה גישת המשפט המקובל לפיה לא מדובר ביחסי נאמנות וגורס שלאור ההתפתחות הכלכלית ומקומם החשוב של הבנקים על-פיו הבנק הוא לרוב יועץ פיננסי של השקעות ולא סתם מלווה. (2) מקבל כי היקף חובת האמון יהא תלוי בסוג העסקה, האם היא חד-פעמית או שמדובר בלקוח קבוע, האם הלקוח אכן הסתמך על הבנק וכמה וכו'.
משנקבע כי מערכת היחסים בין הבנק לבין הלקוח מטילה מעצם הגדרתה חובת אמון על הבנקים, רמת הסתמכותו של הלקוח ופעולות הבנק לא תשפענה על יצירת החובה אלא רק על היקפה.
מחובת הנאמנות נובעת גם חובת גילוי.
שמגר: כשעוסקים בהלוואה מסוג משכנתא ומערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק והקבלן היא קרובה והבנק יודע מה השימוש שיעשה בכספי ההלוואה. ויודע שהחברה לה ימסר הכסף לא תוכל לעמוד בהתחיבויותיהָ. והבנק הוא בעל אינטרס מהותי בהזרמת כספים לחברה האיזון מחייב את הבנק לגלות שהוא נמצא בניגוד אינטרסים. די שהבנק יאמר ללקוח הבא ליטול הלוואה לשם הזרמת כספים ללקוח אחר של הבנק שמאחר שנוצר ניגוד אינטרסים בשל זיקת הבנק ללקוחותיו הבנק נמנע מלבצע הפעילות המבוקשת.
פורת: האנלוגיה בין בנק לרשויות ציבוריות - בנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים. הם משמשים לעיתים שלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית. גם מאפיין זה מצדיק לעיתים את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות תוך אנלוגיה להלכות שמגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות.
חישובי עלות - סיבה נוספת להטיל על הבנקים חובת גילוי במקרה של ניגוד אינטרסים היא, שהעלות המוטלת על הבנק במקרים כאלה היא נמוכה, המידע נמצא ברשותו. ואילו ללקוח אין את הידע וההבנה הדרושים ולעיתים עליו להסתמך על הבנק באופן כמעט עיור.
החלטה סופית(שמגר): מרגע שהופרה חובת הגילוי קמה עילת תביעה מכוח דיני הרשלנות. גילוי ניגוד האינטרסים היה מביא לבדיקה נוספת מטעם המשיבים, וכך יתכן שהיו נמנעים מלהשקיע בדירות החברה. כיון שהבנק לא נקט בדרך זו, מאמץ שמגר את מסקנות המחוזי ומצהיר על בטלות הסכמי המשכנתא, בכפוף להעברת זכויות המשיבים בדירות לידי הבנק.
עובדות המקרה: מספר ערעורים על פסיקה פלילית שקבעה (לפי ההלכה אז) שע"מ להרשיע ברשלנות פלילית יש צורך שהחפץ גורם הנזק יהיה כזה שמטבעו הוא מסוכן אם לא נזהרים בו (במקרה אחד סוללה שהורמה ע"י אחד במקום שניים, ונפלה על עובד אחר - המפיל הורשע בערעור, למרות שסוללה אינה חפץ מסוכן מטבעו. במקרה שני - נהג שנסע לאחור עם משאית על מישהי, וזוכה כי מכונית אינה חפץ מסוכן מטבעו). הערעורים - מצד המורשעים במקרה א' ומצד היוהמ"ש במקרה ב' - על ההלכה הנ"ל.
אגרנט לעניין חובת הזהירות
השאלה: מה האבחנה בין רשלנות פלילית לרשלנות אזרחית לעניין חפצים המסוכנים מטבעם וכו'.
האבחנה בין "מסוכן מטבעו" לבין "שאינו מסוכן מטבעו" מלאכותית ומוטעית - כל חפץ יכול להיות מסוכן, ע"פ טבעו, בהתאם לסוג השימוש שעושים בו, וחפץ שהוא "מסוכן מטבעו" (אקדח למשל) יכול להיות בלתי מזיק לחלוטין בסוג שימוש מסוים.
קביעת הסכנה בחפץ נתון נעשתה ממקרה למקרה, ע"פ נסיבותיו: מהו החפץ, פוטנציאל הנזק הגלום בו, רמת המיומנות הדרושה ע"מ לטפל בו באופן בטוח, האם בעליו היה נוכח בעת גרימת הנזק, האם מסרו לאחר, האם הפקירו, האם הזהיר את האחר לגבי הסכנה הטמונה בחפץ או נקט אמצעי זהירות סבירים, ועוד; קשה מאוד להסיק כלל מאבחנות פרטניות אלו.
בכל מקרה - אין אחריות מוחלטת רק בשל אדם בעליו או אחראי על חפץ שנחשב מסוכן מטבעו.
להבדיל - תיתכן אחריות מוחלטת על בעליו של חפץ או רכוש שנטייתו "להמלט" ממקום המצאו לגרום נזק תוך כדי כך (מים זורמים, לכלוך מתפזר ועוד).
ידיעה על סכנה: חבות בעל החפץ המזיק מותנית בידיעתו - בפועל או בכוח (אדם סביר) - על הסכנה הטמונה בחפץ שבבעלותו.
הכרעה: קביעת מידת הסכנה הטמונה בחפץ, לעניין הוכחת רשלנות, ובמיוחד רשלנות פלילית, תיעשה ממקרה למקרה, ע"פ תנאי המקום והזמן, הנפשות הפועלות, סוג השימוש בחפץ וכיו"ב.
ע"א 80/88 רע"א 444,452/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן:
ערעור משותף על שני מקרים עובדתיים:
1. 1. ילד נפגע בתאונת דרכים. הוריו לא נכחו בעת התאונה וכשנודע להם על כך נסעו לביה"ח וישבו ליד מיטתו וצפו בגסיסתו עד שנפטר. תבעו בנזיקין עקב נזק נפשי שנגרם להם בעקבות התאונה.
2. 2. אמא נפגעה בת"ד, בתה שמעה על כך בקרה אותה בבי"ח במשך 8 ימים וראתה את גוית אמה בהלוויה. הבת חלתה במחלת נפש ולכן תובעת פיצוי (הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין זה שיחול חוק הפיצויים לנפגעי ת"ד ולא פקנ"ז).
סקירת הלכות קודמות (שמגר)
לשאלת האחריות ע"פ פקודת הנזיקין
1. פסיקה קודמת: הכלל הרחב לעניין חובת זהירות הינו מבחן הצפיות כאשר הוכר נזק נפשי של
א. קרוב משפחה מדרגה ראשונה
ב. שהיה עד לביצוע המעשה או המחדל הרשלני- או בקרבה למקום האירוע.
2. פסיקה אנגלית:
א. פסיכוזה מוכרת, כלומר קיומו של נזק נפשי ממשי
ב. שנגרם עקב חוויה פתאומית כגון הלם או זעזוע (בעייתי אל מול מבחן הצפיות מכיוון שיש מקרים בהם נגרם הנזק דווקא ממתח מתמשך עקב נזק הגוף לקרוב).
שיקולי מדיניות (סיבה להחלת התנאים) - צמצום מעגל הזכאים.
הכלל הרחב: מבחן הצפיות + כללים המאפשרים הוכחת קרבה.
כללים מגבילים: 1. קרבת משפחה.
2. קרבה במקום ובזמן
3. החוויה נקלטה ע"י הנפגע ממקור ראשון (קירבת החושים לאירוע).
ביקורת: תנאים 2 + 3 גוזרים מבחנים שרירותיים שאינם מתיישבים עם מבחן הצפיות .
הכרעה (שמגר):
חובת זהירות מושגית: חובה עצמאית כלפי הנפגע בנפשו ואיננה כנגזרת של החובה כלפי הנפגע העיקרי.
מבחן הצפיות: יהא המבחן הרחב לעניין חובת זהירות + כללים המגבילים את תחולתו בשל שיקולי המדיניות (ריבוי של תביעות ובהן תביעות סרק).
תנאים:
היחסים בין הנפגע הישיר ללוקה בנפשו (עניין הקרבה בפועל): דרגה א' מדברת בעד עצמה. לעניין קרובים אחרים בפועל שאינן דרגה א' – משאיר בצריך עיון.
התרשמות ישירה בחושיו תוך קרבה במקום וזמן: אין מקום לתנאי זה. הבדיקה תהא ע"פ מבחן הצפיות בכל מקרה לגופו. שאלה לעניין זה תהיה מידת הפגיעה אשר תשלול מן הלוקה בנפשו יכולת להתמודד עם לחץ נפשי.
הנזק: ככלל מחלת נפש צריכה להיות מוכרת ואין די בסתם מצב נפשי קשה: זאת משום שעל האדם להתמודד בעצמו עם פגיעות נפש קלות ומשיקולי מדיניות (יעילות) בהם אין טעם לרתום את המערכת המשפטית לסוגיה. מה דם שקיים חשש לבידוי נזקים וקשיי הוכחת נזק.
שיקול נורמטיבית: מיקומו של הלוקה בנפשו במעגל הסיכון השני (לא נפגע ישיר) מצמצם את התחולה אך ורק למקרים קשים וברורים.
לעניין חוק הפיצויים לנפגעי ת"ד:
שיקולים בעד החלת החוק- הרמוניה של הדינים: אין הגיון שהנפגע יתבע לפי החוק והלוקה יתבע לפי פקנ”ז.
נגד- כחוק שאינו דורש אשם, יש לצמצם תחולתו לנפגעים ישירים בלבד.
האם חוק הפיצויים - אם נרצה להחילו יכול לכסות מקרה כנ"ל.
בהנחה שעונה על יתר השאלות (של שימוש ברכב, מטרות תחבורה וכו') נותרת כאן רק שאלת ק"ס משפטי:
1. מבחן ק"ס משפטי הוא מבחן הסיכון- האם הנזק הוא התחום הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע
התשובה שנותן שמגר לכך היא חיובית.
שיקולי מדיניות בעד החלת החוק ; וראינו שניתן להחילו:
מניעת פיצול תביעות ביחוד שמכוסות לפי אותה פוליסה.
בעיה- שמגר אומר שהמבחנים יהיו זהים לאלו שהובאו לעניין פקנ"ז- אבל שם מדובר במבחן הצפיות!.
תוצאה:1. אם לקה בנפשו עקב פגיעה בת"ד- יחול חוק הפיצויים.
2. בשל יחוד העילה - לא יושמו מבחני הצפיות של פקנ"ז על האירוע.
3. פקנ"ז: יחול על יתר הנזקים הנפשיים שיגרמו עקב פגיעה בקרוב בשל מעשה/ מחדל רשלני.
[1][1] ר' פסיקה קודמת (רוייטמן) ושאלה של רמת הפשטה. על פניו ניתן לומר שעובדות רלוונטיות הנמצאות מתחת ל"רף ההפשטה" יבדקו בקונקרטית.