אי שוויון הזדמנויות בביטוח לאומי

רמי אריה עו"ד , רו"ח

כתוצאה מהעובדה שבחוק הביטוח הלאומי לא נכללו הוראות בדבר התיישנות חובות לביטוח לאומי, עולה, כי המוסד לביטוח לאומי רשאי לתבוע הפרשי תשלום רטרואקטיבית ללא מגבלת זמן, ואפילו 30 שנים לאחור. לעומת זאת, כאשר רוצים לתבוע גמלאות או קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, הרי למועד לתביעתן יש מגבלת זמן, אשר במידה ולא עומדים בה, מתבטלת הזכאות לגמלאות או לקצבאות המגיעות.

חוסר השוויוניות אף החמיר מאד החל מיולי 2003, עת נכנסו לתוקף הוראות חדשות שנכללו בחוק ההסדרים במשק המדינה לשנת הכספים 2003, לפיהם תביעות לגמלאות או קצבאות שלא יוגשו תוך 12 עד 18 חודש יתיישנו. כך נקבע כי גמלת נכות כללית מתיישנת בתוך 12 חודשים. משמע, הגשת תביעה לגמלת נכות באיחור, לא תקנה זכויות מעבר ל- 12 חודשים לאחור, מענק נכות לא ישולם אלא באם הוגשה התביעה בתוך 18 חודש.

לגבי קצבאות ילדים, תקופת ההתיישנות היא 3 חודשים בלבד. דהיינו, תביעה לקצבאות ילדים שלא נרשמו במרשם האוכלוסין במועד לידתם, או תוך 30 יום ממועד זה, תזכה בקצבאות רטרואקטיביות רק ל- 3 חודשים לאחור. הוראה זו תפגע במיוחד בילדים של תושבי ישראל השוהים בחו"ל לרגל עבודתם או עיסוקיהם.

עד יוני 2003 תקופת ההתיישנות לתביעות מביטוח לאומי הייתה למשך 48 חודשים מיום עילת התביעה, או שניתן היה לקבל גמלאות או קצבאות רטרואקטיבית עד 48 חודש לאחור. בחוק ההסדרים בתוקף מיולי 2003, לא נקבעו אפילו הוראת מעבר. תקופת ההתיישנות נקבעת, אך ורק, לפי מועד הגשת התביעה, לפני או אחרי יום 1.7.2003 . דהיינו, מי היה זכאי לגמלאות או לקצבאות ולא הגיש תביעה עד 30.6.2003 , יכול והפסיד סכומי גמלאות או קצבאות ניכרים שהגיעו לו עד אז בדין.

לעומת זאת, לעניין תביעות של ביטוח לאומי, לא מופיעה בחוק הביטוח הלאומי, כל הוראת התיישנות. נזכיר, כי חוק ההתיישנות חל רק לגבי תביעות אזרחיות ואינו חל לגבי תביעות לפי דין. בפסיקה (דב"ע לה/22-0 המוסד נ. דבורה כרמלי פד"ע ו' 371) נקבע, כי היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטחים הינם יחסים במשפט פומבי ולא יחסים חוזיים בדומה ליחסים שבין מבטח מסחרי לבין מבוטח אצלו.

משמעות סיווג זה, בין היתר, הוא כי חוק ההתיישנות כלל אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי ביטוח, וכי דיני ויתור על חוב ומחילת חוב אינם חלים. גביית החוב אינה בהליך משפטי אזרחי, אלא על פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. בנוסף מאופיין תשלום דמי הביטוח כמס גם בכך שאין כל זיקה בין התשלום ובין שירות כלשהו הניתן למשלם המס האינדיבידואלי.

חוסר השוויון בולט במיוחד לאור העובדה כי בחוקי מס אחרים, כגון, פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף, חוק מיסוי מקרקעין ועוד, נקבעו הוראות ברורות בדבר התיישנות על הטלת שומות על ידי הרשות.

לעניות דעתי, אי קיומה של הוראת התיישנות בחוק הביטוח הלאומי לעניין תביעות של המוסד ממבוטחיו, לא תעמוד במבחן עקרונות הדין והצדק הנהוגים בישראל. כזכור, זכות הקניין מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואין זה סביר כי המוסד לביטוח לאומי יחזור בתביעה לאדם בגין אי תשלום ביטוח לאומי, עשרות שנים לאחור, כפי שאכן הוא עושה הלכה למעשה.

ייתרה מזו, המוסד לביטוח לאומי מטיל לעיתים שומות חיוב בשל שנים רבות לאחור, בלא שניתנה בזמן שחלף כל הודעה מקדימה או אזהרה לעניין זה. הודעה שתיתן לאדם הזדמנות נאותה להגיב על החיוב שהוטל בתוך זמן סביר. שכן, עובד אינו יכול, בדרך כלל, לאתר את מעבידו מלפני 30 שנה, או לאתר את תלושי השכר שלו מאותם מועדים, כדי להוכיח ששילם ביטוח לאומי כחוק. עצמאי אינו צפוי לשמור שומות מס הכנסה יותר מ- 7 שנים לאחור, כדי להראות מה הייתה הכנסתו באותם שנים. למעשה, שומות אלו אף אינן נשמרות במחשבי מס הכנסה בשל התיישנותן.

חוסר השוויון זועק למרחוק, כאשר המוסד לביטוח לאומי מקזז חובות ישנים כנגד גמלאות או קצבאות המשולמות לאותו אדם. כך יוצא, כי מקצבת נכות שניתן לתבוע אותה עד 18 חודשים לאחור, מקוזזים חובות שהוטלו בשל 10 שנים לאחור ויותר.

חוסר השוויון ראוי שייפתר בדרך של חקיקה מסודרת בחוק הביטוח הלאומי, שתקבע הוראת התיישנות להטלת חיובים על ידי המוסד לביטוח לאומי, התיישנות שתהא חופפת לתקופת התיישנות של תביעות לפי חוק הביטוח הלאומי. לחילופין, לדעתנו, לאור השתרשות זכות הקניין, ודיני עשיית עושר ולא במשפט גם במשפט הציבורי, הרי יש מקום להעמיד את שאלת האי התיישנות להכרעת בית המשפט.