ralc.co.il

true

פס"ד א' 73268/04- פור טואה בע"מ נגד פקיד שומה תל אביב יפו 3

01.01.2007

 

 

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א  073268/04

 

בפני:

השופט אטיאס אריה

תאריך:

03/07/2008

 

 

 

בעניין:

1 . פור טואה בע"מ

2 . יעקובסון הני

 

 

 

 

תובעות

 

נ  ג  ד

 

 

פקיד שומה תל-אביב-יפו 3

 

 

 

 

נתבע

 

פסקֿֿדין

 

בפני תביעה להצהיר על בטלותם של הסכם שומה וכתב ערבות שנכרתו בין התובעות לבין הנתבע.

רקע כללי

ביום 1.7.03 נכרת בין חברת פור- טואה בע"מ, התובעת 1 (להלן: "החברה") לפקיד שומה ת"א 3 (להלן: "הנתבע") הסכם שומה לגבי שנות המס 1999-2002. מאוחר יותר, ביום ה- 19.4.04, חתמה גב' הני יעקובסון (להלן: "תובעת 2") על כתב ערבות אישית לאבטחת כל התחייבויותיה של החברה.

כעת, מבקשות התובעות את ביטולם של השניים:

  1. הסכם השומה- בטענה שנחתם ללא הרשאה, ע"י בנו של הרו"ח (רוני זליכה)             (להלן: "רוני") שאינו רו"ח במקצועו וללא שערך את דוחות החברה ו/או היה בקיא בהם. כמו כן, טוענות הן שכפועל יוצא מהתנהלות זו , בהסכם ישנה הגדלה שרירותית של גובה ההכנסה החייבת וטעויות חשבונאיות בקביעת גובה המס.
  2. כתב הערבות- בטענה שהסרת העיקולים על חשבונותיה של החברה הותנו בחתימת תובעת 2 על כתב הערבות, ומתקיימים התנאים לביטולו מכוח עילת העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

 

הסכם השומה

דוחותיה הכספיים של החברה לשנים 1999-2002 נערכו ע"י משרדו של רו"ח צדוק זילכה, אשר הוסמך ע"י החברה לייצגה ולפעול בשמה בכל ההליכים שבפני הנתבע (ראה נספח א' לכתב ההגנה). בבדיקת רשויות המס את דוחות אלה, נערכו מס' פגישות בין המפקחת מטעם הנתבע- גב' שרית סגל למשרד רו"ח זילכה- ע"י רו"ח צדוק זילכה ובנו רוני, יועץ מס במקצועו.

במסגרת פגישות אלו, אשר בחלקן נכח רוני בלבד מטעם משרדו של רו"ח זילכה, נבחנו סוגיות שונות בעניין שומות המס העצמיות של החברה.

בסופו של יום, נחתם בין הצדדים הסכם שומה הכולל הסכמותיהם לעניינים שהיו במחלוקת (מלאי, תיאום הוצאות ריבית ריאלית, יתרות חובה של בעלת מניות של החברה...).

כעת- מבקשת החברה להצהיר על בטלותו של הסכם זה בטענה שהמו"מ לגיבושו, התנהל ע"י רוני שהינו יועץ מס ולא רו"ח ולפיכך לא היה הוא מוסמך לנהלו ולחתום בשמו של משרד זילכה.

 

אין מחלוקת בין הצדדים שבדיונים השני והשלישי נכח רוני בלבד כמייצגה של החברה בפני הנתבע. בתגובה לטענתה של החברה, כי על ייפוי הכוח שנחתם, מצויין שמו של רו"ח צדוק זילכה בלבד ולכן רק הוא המוסמך לייצגה בפני הנתבע, מסביר רו"ח זילכה שכעומד בראש המשרד יכול לשלוח מישהו אחר מהמשרד שייצגו, לטוב ולרע (בהתאם לעקרונותיו של חוק השליחות, התשכ"ה – 1965).

"..ש. אבקש להפנות אליך את נספח א' לתצהיר גב' סגל-זה יפוי הכוח שההחברה חתמה לך בשנת 89?

ת. כן

ש. בחלק א' מיפוי הכח מייפה החברה אותך לפעול בשמה?

ת. כן

ש. למטה בחלק ב' פרטי המייצג רשמת את שמך?

ת. כן וזה כתב ידי.

ש. אתה יכול להראות לי בייפוי הכח שמו של רוני זילכה?

ת. אין צורך. אני המשרד ואני יכול לשלוח מישהו מהמשרד כדי לייצג אותי.

ש. אם זו תהיה המנקה?

ת. אין גבול. האחריות היא שלי. אם הוא טעה זו גם אחריותי. משרדי הרו"ח שולחים אנשים יתכן ולא רו"ח אלא יועץ מס למשל, יש לו את אותם סמכויות מלבד לחתום על מאזן. אפילו מנהל חשבונות לפי חוק מס הכנסה יכול לבוא עם הלקוח ולייצג אותו...

 

ש. זה בעצם הבסיס שלפיו הגיע רוני זילכה לדיונים אצל פקיד השומה?

ת. נכון... בני לא יכול לחתום על ההסכם. הוא יכול לייצג אותי אבל החתימה צריכה להיות שלי... (עמ' 21-22 לפרוטוקול, שורות 21-30, 1-12 בהתאמה)

 

עמדתו זו של רו"ח צדוק זילכה לא נסתרת ע"י החברה וגם לא ע"י הוראות הדין הרלבנטיות.

 

סעיף 236 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לפני תיקון מס' 4 משנת     התשס"ה- 2005 קבע:

" אלה רשאים לייצג נישומים:ו

 

(1)        רואה חשבון כמשמעותו בחוק רואי חשבון, תשט"ו-1955;

(2)        יחיד הראוי לערוך בקורת על פנקסי אגודה שיתופית לפי סעיף 20 לפקודת האגודות השיתופיות ;

(3)        יועץ מס הרשום בפנקס יועצי מס לפי פקודה זו ושילם אגרה שנתית כפי שנקבע בתקנות;

 

 הוראה זו אינה באה לפגוע בזכותו של עורך-דין על-פי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961."

 

בשנת 2005 תוקן סעיף זה בהקשר בו עסקינן ונקבע בו כדלקמן:

"רשות לייצג נישומים [תיקונים: התשכ"ח (מס' 2), התשל"ח (מס' 5), התשס"ה (מס' 4)]

236.      אלה רשאים לייצג נישומים, ולענין זה, ייצוג - לרבות לפני ועדה לקבילות פנקסים:

(1)        רואה-חשבון כמשמעותו בחוק רואי-חשבון, התשט"ו-1955;

(2)        יחיד הראוי לערוך ביקורת על פנקסי אגודה שיתופית לפי סעיף 20 לפקודת האגודות השיתופיות;

(3)        יועץ מס מייצג כהגדרתו בחוק הסדרת העיסוק בייצוג על ידי יועצי מס,           התשס"ה-2005;

הוראה זו אינה באה לפגוע בזכותו של עורך-דין על פי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961".

 

סעיף 1 לפקודה מגדיר "נישום" כ: "אדם שהיתה לו הכנסה בשנת המס" . באותו סעיף מוגדר "אדם":  "לרבות חברה וחבר בני-אדם, כהגדרתם בסעיף זה".

 

אם כן לשון החוק כמו אז גם היום רחבה היא ואינה מגבילה סמכויותיו של יועץ מס לעומת רו"ח לעניין ייצוג נישומים בפני שלטונות מס הכנסה ואינה מצמצמת ייצוג זה רק לשולח שהוא יחיד להבדיל מחברה . מכך יוצא, שאין כל מניעה מיועץ מס לנהל מו"מ עם רשויות מס הכנסה בשמה של חברה במסגרת אותו ייצוג. בכללן של סמכויותיו הרחבות של סעיף 236 לפקודה היא גם היכולת לייצג נישום בפני פקיד השומה ונציב מס הכנסה (ראה על משמעותו ומידת היקפו של סעיף 236 בע"א 22/71 יצחק רוט נ' פקיד שומה ת"א 3).

עריכת דוחות כספיים הינה דבר אחד וניהול מו"מ בפני רשויות המס הינו דבר אחר. לא נכונה ההשוואה בין השניים ושימושה של החברה במידת הקל וחומר (ראה סעיף 3 לסיכומיה) בהקשרם של אלה.

אכן, עריכה של דוחות כספיים וחתימה עליהם עפ"י סעיפים 154, 170-172 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 וסעיף 1 ו-6 לחוק רואי חשבון תשט"ו-1955 היא פעולה הנמצאת בסמכותו הבלעדית של רו"ח. לעומת זאת, לטעמי, ניהול מו"מ בפני רשויות המס לצורך חתימה על הסכם שומה אינה פעולה כזאת. אומנם, עריכת המו"מ דורשת הסתמכות על דוחות כספיים אלה אך אינה מחייבת ידע חשבונאי מיוחד, המצוי בידיעתו הבלעדית של רו"ח. הסתמכות זו דורשת קריאה והבנה נכונה של הנתונים שבדוחות ולא שינויים ועשייה של מקצה שיפורים בהם. רוני, סיפק במשך שנים את שירותי הנהלת החשבונות וייעוץ המס לחברה בפני רשויות המס השונות. כך שאין מניעה לא משפטית ואף לא מעשית שיועץ מס ייצג נישום בפני רשויות מס הכנסה.

בסעיף 1 לחוק רואי חשבון הנ"ל מצוין, כי "ראיית חשבון" פירושו,בין השאר,  "... מילוי כל תפקיד אחר שנתיחד או שיתייחד בחיקוק לרואה - חשבון...".

החיקוק בו עסקינן הוא פקודת מס הכנסה וזו בסעיף 236 מציינת עוד מספר גורמים שיכולים לייצג את הנישום מלבד רו"ח ללמדך שכוונת המחוקק לא הייתה ליצור בלעדיות לרו"ח בייצוג נישום בפני פקיד השומה.

זאת ועוד, מי שחתם בפועל על הסכם השומה, בניגוד למוצהר ע"י התובעת 2 הוא דווקא רו"ח צדוק זילכה. בנוסף, רו"ח זילכה ציין בעדותו כי "רוני היה. אני הנחתי אותו. יהודה (המנהל האדמיניסטרטיבי של החברה - א.א.) היה אצלי והסברתי לו. במשך 40 שנה לא עשיתי הסכם ללא הסכמת הנישום מפני שהוא משלם את הכסף" (עמ' 23 ש' 21-22).

כלומר ישנה מעורבות גם של רו"ח זילכה במו"מ ובסיכומים.

על התובעת 2 אומר רוני "היא בחיים לא אמרה לי שהיא לא שבעת רצון מדרך הטיפול בתיק. הסברתי לה שיש אפשרות לא לקבל את ההסכם הזה ואז יש מבחינה חוקית אפשרות ללכת לשלב השני ואם גם אז לא מגיעים להסכמה אז יש דרך לפנות לבית משפט. הסברתי לה זאת לפני חתימת ההסכם".

רוני אף הלך עמה לעו"ד דרוקר כדי להסביר לו על מה ההסכם.

מנגד תובעת 2 "לא זוכרת" אם לפני שנחתם ההסכם רוני ביקש את הסכמתה (ע' 10 ש' 28).

עוד מציינת היא "אני בטוחה שלא צומחת להם טובת הנאה" (ע' 11 ש' 18) וזאת בתשובה לשאלה מה האינטרס של רוני וצדוק זילכה לחתום על הסכם השומה.

התובעות לא הגישו תביעה כנגד רוני וצדוק זילכה ואין להן הסבר לכך (ע' 11 ש' 22).

כל אלה מעידים על כך שהלכה למעשה ראו התובעות גם ברוני שלוחם לעניין המו"מ מול רשויות המס וידעו על ההסכם המתגבש באמצעותו ובאמצעות רו"ח זילכה.

אף התנהגותן של התובעות לאחר החתימה על הסכם השומה מצביעה על מניעות מסויימת מלטעון טענות בעניין העדר הייצוג שכן, טענה זו צצה לה רק מספר חודשים לאחר שחתמה התובעת 2 על כתב הערבות ואף זה אירע כ-9 חודשים לאחר חתימה על ההסכם.

תובעת 2 העידה כי ידעה על הסכם השומה, כאשר נפגשה עם מר בני לוי במשרדי הנתבע (ע' 7 ש' 20-21) וזה היה ב-15/4/04. כתב הערבות נחתם ב-19/4/04. ב-4 הימים הללו משערת התובעת 2 כי ביררה עם עו"ד או רו"ח מה זה הסכם שומה. אח"כ אמרה אני לא יודעת אם אני זוכרת (ע' 8 ש' 6-9).

 

כתב הערבות

תובעת 2 מבקשת, כאמור, להצהיר על בטלותו של כתב הערבות שבחתימתה, הנוגע לחובותיה של החברה עפ"י הסכם השומה, מן הטעמים כי זה נחתם בנסיבות של כפיה, עושק וניצול חולשה שכלית וחוסר נסיונה. לטענתה, חתמה על כתב זה בלית ברירה, לאחר שהנתבע התנה את שחרור העיקולים שהטיל על חשבונותיה של החברה בחתימתה על כתב ערבות זה. לפיכך, בכדי להציל את עסקה הכושל של בתה (עדי יעקובוסון- מנהלת ובעלת מניותיה של החברה) ולהסיר ממנה כל דאגה, במיוחד לאור מצבה הבריאותי והגניקולוגי הבעייתי בו היתה שרויה אז, נאלצה לחתום על כתב הערבות מבלי שהבינה משמעותו.

אין בידי לקבל טענות אלה.

ברם, בטרם אדון בטענות אלה לגופן מן הראוי לציין כי בסיכומי התובעות בענין זה נטען כי התובעת 2 הינה בגדר "ערב יחיד" על פי הוראות חוק הערבות, תשכ"ז-1967                          (להלן: "חוק הערבות"). טענה זו אין לה זכר בכתב התביעה.

זהו שינוי חזית שלו התנגד הנתבע בסיכומיו ועל כן על הטענה בעניין זה להדחות כבר מטעם זה.

למעלה מן הנדרש אציין כי גם אם אדם עונה להגדרת "ערב יחיד" בחוק הערבות עדיין אין פירוש הדבר שההוראות הנוגעות ל"ערב יחיד" בחוק הערבות חלות עליו.

סעיף 18 לחוק הערבות קובע כי הוראות פרק ב' לחוק, הדן בערבותו של ערב יחיד, "יחולו על ערבות שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא, לרבות התחייבות לשיפוי".

"נושה" מוגדר בסעיף 19 לחוק הערבות "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי."

יוצא אם כן ש"ערב יחיד" הנהנה מהגנת החוק הוא אותו ערב אשר ערב להלוואה שניתנה ע"י מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל אף אם אינו עיסוקו העיקרי.

אין ספק שהנתבע אינו עוסק במתן ההלוואות לא במהלך "עסקיו הרגיל" ולא בשום צורה אחרת. התובעות אף לא טענו בענין זה.

זאת ועוד, התובעת 2 העידה כי היא "מנהלת החברה" (ע' 5 ש' 8-9, 17-18 ע' 6 ש' 3 ו-10) משום כך ועל פי הגדרת "ערב יחיד" אין היא בבחינת "ערב יחיד".

לאור זאת איני מוצא לנכון לדון בשאלה אם מדובר בסכום נערב קצוב. יחד עם זאת אני מוצא לנכון לציין כי התובעת 2, כפי שיפורט להלן, עודכנה בכל שלבי התקדמותו של המו"מ לקראת כריתתו של הסכם השומה, ומכאן שהייתה מודעת לחובות החברה לפי שומות סופיות ובהתאם גם לגובה סכום הערבות (כך הוגדר בכתב הערבות). כך הוצהר ע"י עדי הנתבע ולא מצאתי שהצהרות אלה נסתרו:

"... נהגתי לעדכן את גב' הני יעקובסון לאחר כל פגישה עם רשויות המס וידוע לי כי גב' עדי יעקובסון, מנהלת החברה ובעלת המניות, הייתה מודעת לכל פעולותינו, בין אם נכחה בפגישות ובין אם באמצעות עדכון על ידי אמה" (סיפא פסקה 8 לתצהירו של רוני).

"... בפגישת עדכון זו הסברתי את כל המשמעויות של הסכם הפשרה שהלך ונתגבש ואת סכומי המס שהחברה תצטרך לשלם בעקבותיו.. עמדתה של גב' יעקובסון הייתה כי אינה מעוניינת בניהול ההליך בבית משפט והיא הסכימה, גם אם בחוסר רצון, להסכם הפשרה..."

(פסקה 11 לתצהירו של רוני)

"... מתוך ידיעה כי גב' יעקובסון אינה מרוצה מהסכם זה, סוכם עם המפקחת כי על אף החתימה, נביא את ההסכם בפני גב' יעקובסון לאישורה הסופי, ובאם לא נודיע אחרת- הרי שההסכם תקף לכל דבר ועניין, ובמידה וגב' יעקובסון לא תאשרו, תינתן לנו האפשרות לבטל את ההסכם.. גב' יעקובסון הסכימה לאשר את החתימה על הסכם הפשרה" (פסקאות 13-14 לתצהירו של רוני).

"לאחר כל פגישה עדכנו, רוני ואני או מי מאיתנו, את גב' הני יעקובסון בפרטי הפגישה ובדבר הצעת הפשרה שהועלתה על ידי המפקחת.." (פסקה 9 לתצהירו של רו"ח צדוק זילכה).

".. אדגיש, כי כל פרטי הסכם הפשרה הועברו לגב' הני יעקובסון והוסברו לה משמעויותיו והאלטרנטיבות הקיימות אם לא ייחתם הסכם הפשרה..." (פסקה 10 לתצהירו של רו"ח צדוק זילכה)

 

התובעת 2, טוענת כי הנתבע ניצל את מצוקתה ולא השאיר לה ברירה אלא לחתום על כתב הערבות, לאחר שהתנה את שחרור העיקולים על חשבונותיה של החברה בכפוף לחתימתה. ומכאן, מבקשת ללמד על קיומה של עילת העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

חוששני שלטענה זו אין על מה לסמוך.

סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי:

            "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר,

חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

עפ"י סעיף 18 הנ"ל הרי שביטולו של חוזה מחמת שההתקשרות בו הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם המצטבר של שלושה תנאים: האחד, חולשתו של אחד המתקשרים הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; השני, מודעותו של המתקשר לחולשה זו ; השלישי, ניצולה של אותה חולשה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

 

המצוקה והחולשה השכלית או הגופנית או חוסר הניסיון צריכים להיות חמורים וקיצוניים (ג. שלו, דיני חוזים - חלק כללי, עמ' 346).

על בית המשפט להשתכנע כי גורמים אלה הסיטו את שיקול דעתו של העשוק סטיה של ממש מנתיבו הנכון.

פרופ' סיני דויטש במאמרו "הוראת העושק בחוק החוזים" , מחקרי משפט ב' תשמ"ב 1, ע' 41-39, מקצין ומציין שיסוד זה יתקיים כאשר בעת ההתקשרות קיים חשש לפגם בגמירת דעתו של המתקשר (ראו גם מאמר של יעקב מלץ, "עוד על ה'מצוקה' – מאזן ביניים" , הפרקליט לח (תשמ"ח) ע' 575 – המדבר על פגיעה ביכולת הבחירה החופשית של העשוק).

 

מצוקה היא מצב של צרה ודוחק אליו נקלע המתקשר אך היא אינה מצב של עוני ומחסור או אי נוחות הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים אלא שינוי פתאומי המביא ללחץ - כלכלי או פסיכולגי – חמור (ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, פ"ד לט(2) 737, 741),

בענייננו מצבה הכלכלי הקשה של החברה כבר נמשך זמן רב כעולה מעדות התובעת 2 עצמה (ע' 8 ש' 29-30).

 

חולשה שכלית היא מצב של רפיון שכל ולא חוסר הבנה או תפיסה גרידא של ההתקשרות הנדונה.

התובעת 2 אינה רפת שכל והיא אף לא טוענת זאת.

 

חוסר ניסיון - אין הכוונה לחוסר מומחיות. יש להצביע על חוסר ניסיון הנובע ממגבלות חברתיות וחינוכיות. תנאי זה לא מתקיים בתובעת 2.

 

לבסוף לא ניתן לומר כי תנאי כתב הערבות גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. מדובר בכתב ערבות סטנדרטי, שנחתם כל אימת שמתבקשת דחיית תשלום או פריסת תשלומים ואין בו כל תנאי חריג.

זהו המקום לציין כי לא ניתן לצפות שנושה יסכים לדחיית תשלום מצד החייב ללא מתן ערובה מתאימה כאשר ברור לנושה באותו מעמד כי יש לחייב קשיים כלכליים אשר עלולים להעמידו (את הנושה) במצב בו יעמוד בפני שוקת שבורה כשיגיע מועד הגביה בפועל.

 

כאמור במקרה דנן החברה סבלה כל אותה תקופה מקשיי נזילות והפסדים ניכרים. לפיכך, דרישתו של הנתבע לקבל ערבותה של תובעת 2 תמורת הסרת העיקולים מחשבונותיה של החברה- דרישה לגיטימית היא.

אין כאן עושק. מדובר במיקוח מקובל ובשמירה לגיטימית על אינטרס הנתבע.

 

יתרה מזו, תובעת 2 בכבודה ובעצמה, בלי משים לב, מודה שאין עסקינן בנסיבות של עושק:

"ש. מציגה לך שני מכתבים. אחד מה- 30.6.05 והשני שהתקבל אצל פקיד השומה ביום 1/8/06. אלה מכתבים שאת כתבת?

ת. כן.

ש. במכתב מיום 30/6 את כותבת למר בני לוי כי לא נעים לך לנדנד ולנצל את יחסו הטוב והמבין?

ת. נכון.

ש. ובמכתב מיום 1/8 את כותבת נראה שאת מנצלת את טוב ליבכם והאנושיות שבכם. האם נכון?

ת. כן.

ש. זה מכתבים שאת כותבת למי שאת טוענת שאילץ אותך?

ת. במס הכנסה יושבים אנשים חלק נחמדים וחלק לא. כל המכתבים האלה מראים שהחברה במצב מאוד קשה ואף פעם לא הרוויחה כסף. החברה נמצאת במצב קשה. אני נותרתי לבד בחברה כאשר בתי עזבה. בני לוי לא שם לי אקדח על הרכה. בני לוי הוא טוב לב. המצב הוא מאוד מאיים".

(עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-28)

 

אין זה מתקבל על הדעת להודות  בנדיבותו של מר לוי ובאותה נשימה לטעון כי ניצל מצוקתה והביא אותה לחתימה מאולצת על כתב הערבות, שאינה מלווה ברצון אמיתי ומגובש מצידה. זו התנהגות לא הגונה וחסרת תום לב של התובעת 2 המשנה עורה בהתאם לנסיבות.

גם כפיה המצדיקה ביטול חוזה אין בפנינו. בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק החוזים יש להוכיח כי ההתקשרות נכפתה "בכח או באיום". דבריה של התובעת 2 והמכתבים שכתבה לנתבע אינם מעידים על התקיימות נסיבות אלה.

 

סיכום

 

לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעות לשלם ביחד ולחוד לנתבע הוצאות בסך 20,000 ₪.

 

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, ל' בסיון, תשס"ח (3 ביולי 2008), בהעדר הצדדים.                                                                               

אטיאס אריה, שופט

 

 

 

הוסף למועדפים
קישור למאמר: http://www.ralc.co.il/מאמר-1879-פס-ד-א-73268-04-פור-טואה-בע-מ-נגד-פקיד-שומה-תל-אביב-יפו-3.aspx

© כל הזכויות שמורות