• הירשמו לערוץ יוטיוב  שלנו, ותוכלו לקבל עדכונים והתראות, לצפות בין היתר בהרצאות מוקלטות, מצגות, ראיונות לתקשורת ועוד ...

    להצטרפות והרשמה  לחץ כאן

     

     

  • סוגיות מיוחדות בהצהרות הון, הנחיות, טיפים, הוראות, הסברים מפורטים, התא המשפחתי, הלוואות ומתנות ממשפחה/חברים ועוד... 
    להרצאה מוקלטת מלאה – לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא פעילות עסקית - עצמאי או חברה ?


    לצפייה – 
    לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא מיסוי הכנסות בחו"ל (Relocation),  חידושי פסיקה וחקיקה, הכללים החדשים מיום 1.1.2018

    לצפייה - לחץ כאן

  • המהפכה הגדולה במיסוי הנדל"ן ומיסוי הכנסות מהשכרה למגורים ולדירות נופש בשנה האחרונה

    לצפייה בהרצאה המוקלטת ובמצגת המקיפה – לחץ כאן

true

גולן נגד אי אל די

02.03.2004

בבית-הדין הארצי לעבודה

בפני:הנשיא גולדברג

סגן הנשיא אדלר

השופט אליאסוף

ורטמן (נציג העובדים)

דב"ע נד/3-86

המערער:יוחנן גולן

למערער:עו"ד מ. מנחם

נגד

המשיבה:אי.אל.די. בע"מ

למשיבה:עו"ד י. פסי

איזכורי חקיקה:

חוק פיצויי פיטורים 17

איזכורי פסיקה:

דב"ע נב/3-109 דב"ע נד/3-31 תב"ע מט/3-3139 דב"ע מח/3-2

דב"ע לז/3-26 דב"ע מה/3-144 דב"ע מו/2-29

פסק דין

סגן הנשיא (אדלר) 1. העובדות בקצרה חברת אי.אל.די. בע"מ (להלן:

המשיבה) עוסקת במתן ייעוץ הנדסי המסווג, בדרך כלל, בסיווג ביטחוני,

לגופים ביטחוניים וביניהם התעשייה הצבאית (תע"ש). מר גולן (להלן:

המערער) עבד אצל המשיבה במתן ייעוץ הנדסי, החל מיום 20.8.1986 ועד

3.7.1989, כאשר העבודה התבצעה במפעלים של תע"ש. המערער הועסק על פי

חוזה עבודה אישי המורכב משני מכתבים מיום 28.7.1986, שהוגשו לבית

הדין, לפיהם היה המערער רשאי לבצע עבודות פרטיות באישור המשיבה.

המערער אכן ביצע עבודות פרטיות, אך מבלי לקבל אישורה של המשיבה. מחודש

אוגוסט 1986 ועד לחודש אוקטובר 1988 שילמה המשיבה למערער את השכר

שנקבע בחוזה העבודה. מחודש נובמבר 1988 הפחיתה המשיבה את שכרו של

המערער. ביום 3.5.1989, בעת שהמערער עמד לצאת משעריו של מפעל תע"ש,

נתגלתה בכליו דיסקית ועליה מוקלטים חלקי מידע השייכים באופן בלעדי

לתע"ש. הנהלת תע"ש החליטה שלא לנקוט צעדים נגד המערער, אך שלחה למשיבה

מכתב ביום 18.6.1989, בו הודיעה על המקרה וביקשה ממנה להבהיר לעובדיה

המבצעים עבודה בתע"ש את חומרת המעשה. ביום 30.6.1989 שלחה המשיבה

למערער הודעת פיטורים, מבלי להעניק לו הודעה מוקדמת או דמי הודעה

מוקדמת, בה צוינו הסיבות הבאות שהביאו לפיטוריו: (א) זלזול בעבודתו;

(ב) ביצוע עבודות פרטיות, מבלי אישור המשיבה, בשעות העבודה אצל

המשיבה, "תוך שימוש בחומרה ובתוכנה שלנו ושל הלקוח"; (ג) הוצאת חומר

חסוי של תע"ש ושל המשיבה, "לשימוש לצרכים אישיים, כפי שהצהרת בפני איש

הביטחון".

2. התובענה - המערער הגיש בבית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת

וירט-לבנה; תב"ע מט/3-3139) תביעה להפרשי שכר, דמי הודעה מוקדמת,

פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה אישי, הפרשות לקרן השתלמות, הפרשות עבור

פוליסת מנהלים ופיצויי פיטורים. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק

הדין של בית הדין האזורי.

הפחתת פיצויי פיטורים 3. בית הדין קמא חייב את המשיבה לשלם למערער

פיצויי פיטורים, אך קבע מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים,

התשכ"ג-1963, כי נסיבות הפיטורים הצדיקו פיצויים חלקיים בשיעור %60,

היינו - הפחתה של %40. בית הדין קמא השתכנע, כי המערער אכן הוציא חומר

חסוי ממפעל תע"ש, וכן ביצע עבודות פרטיות ללא אישור המשיבה, כולל

עבודות בעת שעות עבודתו אצל המשיבה. את החלטתו להפחית את פיצויי

הפיטורים לשיעור %60, נימק בית הדין קמא כדלקמן:

"אירוע כזה [הוצאת חומר חסוי ממפעל תע"ש] הוא חמור ואין אני מקלה

בחומרתו, אולם לאור גישתה הסלחנית של תע"ש בנושא זה, אין אני מוצאת כי

יש להטיל על התובע את העונש המקסימלי..., ודי בנסיבות העניין להטיל על

התובע את העונש של הפחתת הפיצויים ושלילת דמי ההודעה המקדמת".

4. המערער מבקש לקבל דמי הודעה מוקדמת ולא להפחית את פיצויי הפיטורים,

ואילו המשיבה טוענת שיש לשלול לחלוטין את פיצויי הפיטורים. שני הצדדים

תוקפים את הקביעות העובדתיות של בית הדין קמא, וכן את הערכתו של חומרת

מעשיו. בא כוח המשיבה הצביע על ראיה, ממנה ניתן ללמוד שעדותו של

המערער לא היתה מהימנה, כגון: קבלת דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי

בזמן שהמערער כבר עבד. לאחר עיון בחומר הראיות הגענו למסקנה, כי אין

לחרוג מן הכלל של אי-התערבות ערכאת הערעור הן בקביעות העובדתיות של

הערכאה ששמעה את העדים והתרשמה מעדותם, והן בהפעלת שיקול דעתה של

הערכאה הראשונה בעניין שיעור הפחתת פיצויי פיטורים. לא מצאנו טעות

קיצונית בקביעת שיעור ההפחתה על ידי בית הדין קמא. (דב"ע נב/3-109

גסטטנר - פלג (לא פרוסם); השוואה: דב"ע נד/3-31 אוסוסקין - מוטורולה,

לא פורסם).

התביעה להפרשי שכר - הפחתת שכרו של המערער 5. העובדות הדרושות לעניין,

הן: בחוזה העבודה בין הצדדים צוין שכרו של המערער, וזה לשונו של

החוזה:

"א. שכר בתקופת החדשים הראשונים .1,500 $ בחודשים שלישי, רביעי וחמישי

.1,650 $ והחל מהחודש השישי .1,800 $ חוזה עבודה אינו מתייחס להיקף

המשרה עבורה יקבל המערער את שכרו. המשיבה שלמה למערער את השכר המלא

שצוין למעלה עד חודש אוקטובר 1988, ומחודש נובמבר 1988 החלה לשלם לו

סכומים פחותים. מחודש נובמבר 1988 חישבה המשיבה את שכרו של המערער

בהנחה, כי הסכומים שצוינו בחוזה העבודה מתייחסים ל"משרה מלאה" של 198

שעות לחודש (22 ימי עבודה של 9 שעות = 198 שעות עבודה בחודש). אין

הסכמה בכתב של המערער לשינוי בשכרו או בשעות עבודתו. כמו כן, המשיבה

לא הוכיחה, כי המערער הסכים בעל פה לשינוי כזה. המערער מחה מיד על

ההפחתה בשכרו, אך לא נקט בצעד אחר משך כשמונה חודשים, עד שפוטר בחודש

יולי 1989. מחומר הראיות עולה, ועל כך לא היה למעשה חולק, כי המערער

עבד פחות ממה שהמשיבה חשבה כ"משרה מלאה" (היינו - 198 שעות לחודש) בכל

תקופת עבודתו אצל המשיבה.

6. הגירסאות העובדתיות של הצדדים, היו כדלקמן: א) גירסת המשיבה -

הממונה על המערער, ד"ר בלובבנד, הודה שהיה ער לכך, כי המערער עבד פחות

שעות מהדרוש למשרה מלאה גם בתקופה שקיבל את השכר המלא שנקבע בחוזה

העבודה. גרסת ד"ר בלובבנד היתה, כי הסכומים שצוינו בחוזה העבודה היו

בגין משרה מלאה. נקבע שכר נמוך בחודשים הראשונים, משום שהמערער לא היה

צריך לעבוד משרה מלאה. לטענת עד זה, היה ידוע לו שהמערער לא עבד משרה

מלאה גם לאחר התקופה הראשונה של ששה חודשים, אבל לא היה נעים לו

להפחית את שכרו, משום שהיו חברים מתקופת השירות הצבאי. בחודש אוקטובר

החמיר המצב של העדרויות המערער, ולפיכך המליץ ד"ר בלובנד לבעלי המשיבה

לבדוק את שעות עבודתו של המערער ולשלם לו בהתאם. ב) גירסת המערער -

היתה, כי הסכומים שצוינו בחוזה העבודה היו בגין ביצוע עבודה ללא קשר

למספר השעות שעבד. הצדדים ידעו והסכימו, כי הוא יעבוד בעבודות אחרות,

ולפיכך השכר לא היה בגין משרה מלאה. ג) בית הדין קמא העדיף את הגירסה

העובדתית של ד"ר בלובבנד על גירסתו העובדתית של המערער, וזאת על סמך

"התרשמות" והסכמת הצדדים שהמערער לא עבד במשרה מלאה (מבחינת שעות).

עוד ציין בית הדין, כי למערער היו רישומים של שעות עבודתו עד נובמבר

1988, ומאותה תקופה לא היו בידיו רישומים.

7. נימוקי בית הדין האזורי אינם עומדים: מפסק הדין עולה, כי בית הדין

קמא היה ער לכך, כי עד חודש נובמבר 1988 קיבל המערער את השכר המלא

שצוין בחוזה העבודה, מבלי שעבד "משרה מלאה" של 198 שעות לחודש. אין

התייחסות בפסק דינו של בית הדין קמא למשמעות שינוי בשכר ששולם משך

כמעט שנתיים. ההנחה היא, כי שכר ששולם משך כמעט שנתיים, ללא עוררין

וללא הסתייגות, מהווה השכר המוסכם על הצדדים, אם לא הוכח ההיפך. בית

הדין האזורי לא הסביר מדוע השתכנע, כי המשיבה הביאה ראיות שהשכר ששולם

לא היה השכר הנכון. נימוק אחד של בית הדין קמא, כי השתכנע שהשכר ששולם

לאחר נובמבר 1988 חושב נכון, אינו לעניין. החישוב היה נכון, אך השאלה

שעמדה במחלוקת היתה הבסיס לחישוב, היינו - האם לעשותו על סמך שכר של

1,800$ ל"משרה מלאה" או למשרה כפי שהמערער עבד משך שנתיים? משנפלו

נימוקי בית הדין קמא עלינו לבחון את הסוגיה מחדש.

8. השאלות שעלינו להכריע בהן, הן: האם התנהגותם של הצדדים משך כשנתיים

מצביעה על הפירוש הנכון של חוזה העבודה? הכרעה זו נחוצה על מנת לדעת

אם שכר העבודה שצויין בחוזה היה בגין "משרה מלאה" של 198 שעות לחודש

או "משרה" כפי שעבד המערער משך שנתיים. אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה,

כי המשיבה אכן שינתה את תנאי השכר של המערער, האם המשך עבודתו של

המערער שמונה חודשים לאחר נובמבר 1988 מצביעה על הסכמתו לשינוי בחוזה

העבודה האישי?

9. פירוש חוזה העבודה שכרו של המערער שולם משך כשנתיים בשיעור שנקבע

בחוזה העבודה, וכאשר הממונה עליו ידע את היקף שעות עבודתו. ביצוע חוזה

העבודה משך כשנתיים היה על פי תשלום השכר הנקוב בחוזה תמורת ביצוע

העבודה, ולא תמורת שבוע עבודה ב"משרה מלאה". מר בלובנד העיד, כי ידע

שהמערער עובד פחות שעות ממשרה מלאה ולא הורה להפחית משכרו. מכאן אחת

מהתוצאות הבאות: התוצאה האחת: אומד דעתם הסוביקטיבי של הצדדים בעת

כריתת חוזה העבודה היה היה שהשכר הנקוב בחוזה הינו בגין ביצוע עבודה

כפי שעשה המערער משך שנתיים, ולא בגין עבודה ב"משרה מלאה" של 198 שעות

לחודש. התוצאה השניה: הצדדים שינו את תנאי החוזה על ידי ביצעו משך

שנתיים. בזה השלימה המשיבה עם ביצוע חוזה העבודה במתכונת של שעות

עבודתו של המערער בפועל. נוסיף, כי לו פרשנו את החוזה בהתאם ללשונו

יכולנו להגיע לפירוש שנתן כל אחד מן הצדדים. הפירוש הלשוני הסביר יותר

הוא זה של המשיבה, היינו - כי השכר שצויין בחוזה עבודה הינו בגין

עבודה ב"משרה מלאה" כפי שהוגדרה בענף בו עבד המערער. עם זאת, ניתן

לפרש את לשונו של החוזה גם לפי עמדת המערער, היינו - כי השכר נקבע

בגין ביצוע עבודה, ולא בגין שעות עבודה. כמו כן, בנסיבות ביצוע עבודתו

(במפעל של חברה אחרת), סוג העבודה ואופן ביצועה, כפי שהסביר המערער,

שהשכר הנקוב בחוזה העבודה משולם בגין ביצוע עבודה מסוימת, ולא על פי

שעות. משניתן לפרש את לשונו של החוזה לכאן או לכאן, החלטנו להעדיף

במקרה זה את המבחן הסוביקטיבי ופירוש החוזה על פי ביצועו משך כשנתיים.

10. האם הסכים המערער לשינוי בתנאי שכרו? על פי פירוש חוזה העבודה

שצויין בפרק הקודם עולה, כי בחודש אוקטובר 1988 שינתה המשיבה את תנאי

השכר של המערער באופן חד-צדדי. שינוי חוזה מתשלום של 1,800$ לחודש

בגין ביצוע כמות עבודה מסויימת לתשלום בגין שבוע עבודה מלא מהווה

פגיעה בתנאי יסודי של החוזה. בדב"ע מח/3-2 גנני - "אמירים" ואח', פד"ע

י"ט 419 התייחסנו למקרים בהם רשאי מעביד לשנות באופן חד-צדדי תנאים

בחוזה עבודה אישי, וכן למקרים בהם אין המעביד רשאי לעשות כך. המקרה

שלפנינו, בו שונה חד-צדדית שכרו של העובד, נופל לסוג השני של המקרים.

מכאן, כי המשיבה הפרה את חוזה העבודה כאשר שינתה את תנאי השכר,

והמערער היה רשאי להגיש תביעה להפרשי שכר או להתפטר תוך שהוא זכאי

לקבל פיצויי פיטורים. אולם, המערער לא נקט באף אחד מהאפשרויות שעמדו

לרשותו כתגובה להפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה. המערער אכן מחה על

השינוי בשכר, אך לא הגיש תביעה ולא התפטר. הוא עבד כשמונה חודשים על

פי תנאי השכר החדש, והגיש את התובענה דנן רק כאשר פוטר בנסיבות

שצויינו לעיל.

11. האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהווה הסכמתו לשינוי בתנאי

העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו

לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב

של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה

אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד

לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת

התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה

חדש.עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר

החדשים. בדב"ע לז/3-26 קרן קיימת - מחטבי, פד"ע ט 102 נדון מקרה, בו

שינה המעביד תנאי תשלום דמי כלכלה, אשר נקבעו בהסדר קיבוצי חד-צדדי.

על פי התנאים קבלו כל עובדי הייעור דמי כלכלה, פרט לתובע, שכן הוא לא

מלא אחרי התנאים. העובד מחה בכתב לפני המעביד, אשר סירב לשלם לא את

התוספת. העובד המשיך לעבוד כשנתיים וחצי מבלי לקבל את דמי הכלכלה.

תביעתו של העובד לקבל דמי כלכלה, שהוגשה במישור האישי לאחר פרישתו,

נדחתה. בית הדין הארצי קבע, כי זכות שנקבעה בהסדר קיבוצי (והדבר נכון

גם לגבי זכות שנקבעה בחוזה עבודה אישי) ניתנת לויתור, והוסיף:

"בין שתאמר שנוצר חוזה חדש, ובין שיופעל עקרון המניעות, התוצאה היא

אחת: החל מיום ...[שהמעביד דחה את דרישתו של העובד לשלם לו דמי כלכלה

- ס.א.], לא היה העובד זכאי לדמי כלכלה...".

בדב"ע מה/3-144 חג'ג - שנפ, פד"ע י"ז 370 נדון, בין היתר, מקרה בו

נקבע בהסדר קיבוצי כי העובדים יקבלו "תוספת עופרת" כשהיא צמודה למדד.

המעביד שילם לעובדים את התוספת משך כתשע שנים כשהיא צמודה לתוספת

יוקר. תביעת העובדים לקבל פרשים בגין ההבדל שבין הצמדה לתוספת יוקר

לבין הצמדה למדד נתקבלה על ידי בית הדין הארצי. שם נקבע, כי במישור

הקיבוצי אין ויתור על תנאי שנקבע בהסדר קיבוצי אם העובדים לא ידעו משך

תשע שנים, כי התוספת שולמה על פי הצמדה לתוספת יוקר במקום הצמדה למדד.

מכאן, ניתן ללמוד, כי לו ידעו העובדים שהתוספת שולמה על פי הצמדה

לתוספת יוקר היה בית הדין רואה בזה ויתור על הזכות שנקבע בהסדר

הקיבוצי. דב"ע מו/2-29 עירית תל-אביב - מוטס, פד"ע י"ט 180, דן במקרה

של כריתת חוזה עבודה אישי חדש על ידי הודעה מטעם המעביד, כי הוא אינו

מוכן להעסיק את העובדת באותם תנאי עבודה ועל הפסקת עבודתה, והסכמתה של

העובדת לתנאי חוזה חדש על ידי המשך עבודתה בתנאים החדשים. (ראה גם: נ.

קנטור "שינויים חד צדדיים בתנאי עבודה במגזר המאורגן", שנתון משפט

העבודה, 1992, כרך ג' 149; פ. רדאי "שינוי חד-צדדי של תנאי עבודה...",

משפטים י"ט 47.) 12. לאור האמור לעיל הגענו למסקנה, כי העובד הסכים

לשינוי החד-צדדי בתנאי שכרו, וזאת מן הטעמים הבאים: (א) העובד ידע מיד

על הפרת החוזה (עם קבלת שכרו בחודש נובמבר 1988); (ב) מדובר בעובד בעל

השכלה; (ג) הגשת התביעה היא תגובה על פיטוריו (ולא רק על מנת לקבל

הפרשי שכר) (ד) עברו שמונה חדשים מהמועד בו ידע העובד על ההפרה, ועד

הגשת התביעה (וזאת רק לאחר פיטוריו), והדבר מצביע על השלמת המערער עם

תנאי החוזה החדש. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור בנושא זה ודוחים את

התביעה להפרשי שכר.

החזקת רכב כרכיב בחישוב פיצויי פיטורים 13. בית הדין קמא קבע, כי השכר

לצורך חישוב פיצויי פיטורים כולל את התשלום בגין החזרת רכב. את המסקנה

הזאת נימק בית הדין קמא בכך, שסכום החזקת רכב נשאר ללא שינוי משך מספר

חודשים, וכן כי חוזה העבודה קובע תשלום מעל לסכום השכר של 1,500$ -

1,800 $ בגין אגרת רישוי רכב, ביטוח רכב והוצאות דלק בנסיעות לעבודה

וממנה.

14. בנושא זה לא מצאנו קביעות של בית הדין האזורי למספר שאלות: (1)

האם המערער השתמש ברכבו לצורך עבודתו? (2) כיצד למד בית הדין מחומר

הראיות, כי הסכום שנקבע כ"אחזקת רכב" היה חלק מהסכום של 1,800$? האם

הוכח, כי התשלומים שצוינו בחוזה העבודה בגין רישוי, ביטוח ודלק שולמו

נוסף על התשלום של "אחזקת רכב", שלדעת בית הדין שולם כחלק מהסכום של

1,800$? לא מצאנו תשובות לשאלות הללו, ולפיכך אנו מחזירים את העניין

לבית הדין קמא, אשר יחליט אם לשמוע עדות נוספות, או טענות משלימות.

15. סוף דבר - אנו דוחים את הערעור בנושא הפחתת פיצויי פיטורים

ומקבלים את הערעור בעניין הפרשי שכר. העניין מוחזר לבית הדין קמא,

כאמור בסעיפים 13 ו-14 לעיל, בענין השאלה, האם לכלול בחישוב פיצויי

הפיטורים המופחתים את הרכיב "החזקת רכב". הוצאות משפט ייקבעו בפסק

הדין המשלים של בית הדין קמא.

ניתן בתמוז, התשנ"ד (20.6.1994), בירושלים.

----- סוף פסק הדין -----

הוסף למועדפים

דרוגים

דרג

תגובות גולשים

שלח תגובה
הקש קוד אימות
 
לא רשומים אירועים לחודש אוקטובר
לא רשומים אירועים לחודש נובמבר
לא רשומים אירועים לחודש דצמבר